בהרצאה זו אציע התייחסות אל הפרקטיקה של טיפול נפשי כאל דרך רוחנית מודרנית. הצעה זו מבוססת על בחינת תרומתה האפשרית של הגותו של רודולף שטיינר לפסיכואנליזה ולתפיסת הטיפול הנפשי. שטיינר, שחי במרכז אירופה בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, היה פילוסוף והוגה אוסטרי בעל השכלה רחבה מאד במדעי הטבע ובמדעי הרוח, וידוע היום יותר כמייסדה של התורה האנתרופוסופית. במחקר שלי אני מציעה לראשונה דיאלוג בין הגותו של שטיינר לבין הפסיכואנליזה ובוחנת את מאפייניה הייחודיים של תפיסה טיפולית שמתכוננת על בסיסו של דיאלוג זה.
שמו והגותו של שטיינר אינם מוכרים לרבים. זאת על אף ההיכרות הציבורית ההולכת וגדלה עם זרם החינוך האנתרופוסופי; בשנת הלימודים הנוכחית קיימים בישראל כשלושים בתי ספר ומעל מאה וחמישים גני ילדים שפועלים בדרך חינוכית זו. מודעות לתורה האנתרופוסופית מתעוררת לעתים גם דרך יישומיה הנוספים בתחומי החקלאות, הרפואה והאמנות. עם זאת, מחוץ לאותם המעגלים העוסקים ביישומה, נותרים יסודותיה של תורה זו בלתי מוכרים, ומשנתו הכוללת של מייסדה מוכרת עוד פחות.
גם בקרב אלו הקרויים "אנתרופוסופים", מכירים רק מתי-מעט את מכלול הגותו של שטיינר, שכולל עשרות רבות של ספרים ומאמרים שכתב, ומעל לששת-אלפים תמלילי הרצאות שנשא. מלבד התורה האנתרופוסופית כוללת הגות ענפה זו גם משנה פילוסופית; שתיהן אינן מוכרות כמעט בעולם האקדמי. הנתק בין הגותו של שטיינר לבין עולם זה נובע מהמעבר שעשה סביב מפנה המאה העשרים מהגות המבוססת על עיון פילוסופי מופשט להגות המתארת את תוצאותיה של חקירה רוחנית. התורה האנתרופוסופית מעוגנת בחקירה זו, ולטענתו של הפילוסוף הוגו ברגמן (1967(, שהושפע מאד ממשנתו של שטיינר, היא שיצרה חשדנות כלפיו בעולם האקדמי (עמ' 238).
המחקר שלי שואף לפתוח דלת להתייחסות אקדמית אל משנתו של שטיינר ולבחינתה הביקורתית. לצורך כך ננקטת בו גישה המבחינה בין שני חלקיה של הגותו – ההגות המוקדמת בה הוא מכונן את שיטתו הפילוסופית, והגותו המאוחרת שמכוננת את תורתו האנתרופוסופית. הבחנה זו תואמת את גישתו של שטיינר עצמו, שראה בפילוסופיה ובאנתרופוסופיה דרכים שונות של חיפוש אחר האמת, המובילות אל אותו היעד; הבנתה של הדרך האחת איננה נחוצה, לדבריו, לשם הבנתה של השנייה (שטיינר, 1960, עמ' 8).
על-אף ההבחנה שיצר שטיינר בין הפילוסופיה שלו לבין תורתו האנתרופוסופית, ההתייחסות הרווחת אל משנתו נגועה, כפי שמאבחן החוקר הרטמוט טראוב (Traub, 2013), ב"הרחבת-יתר אנתרופוסופית של כתביו הפילוסופיים" (p. 128), כלומר בהכפפתה של הפילוסופיה שלו לתורתו האנתרופוסופית. מחקר זה מבוסס על תפיסה לפיה היחס בין שני חלקיה של משנתו של שטיינר הוא כיחס שבין קומת הקרקע של מבנה לבין הקומה שמעליה: שיטתו הפילוסופית מהווה את "קומת הקרקע", ואילו התורה האנתרופוסופית מהווה את "קומת העל". דימוי זה מבטא את העובדה שהתורה האנתרופוסופית מעוגנת בשיטתו הפילוסופית, שמהווה בסיס ותשתית הכרחיים עבורה, ואילו שיטה פילוסופית זו עומדת בזכות עצמה וללא תלות בתורה האנתרופוסופית כ"קומת העל" של משנתו.
חילוצה של משנתו של שטיינר מבידודה ומן הזיהוי עם "חסידים" החיים לאורה כרוך, לדעתי, בהעמדתה של משנה זו בדיאלוג עם שיטות והשקפות עולם שונות. הפסיכואנליזה, שמוזמנת במחקר זה לדיאלוג עם הגותו של שטיינר, מקיימת בעשורים האחרונים מפגש ושיח עם מגוון גדול של תורות רוחניות, דתיות ומיסטיות. כך קיימת כתיבה רבה המפגישה בין הפסיכואנליזה לבין בודהיזם, מדיטציה, יהדות, קבלה ועוד, והחוקר גדעון לב (2012( אף טוען שהפסיכואנליזה עוברת תהליך של שינוי שהופך אותה ל"פסיכואנליזה רגישה-רוחנית" (עמ' 88).
על אף המפגש שמקיימת הפסיכואנליזה עם זרמים שונים של הגות פילוסופית, רוחנית ודתית, האפשרות לדיאלוג בינה לבין הגותו של שטיינר לא נבחנה לעומק עד כה. מעניין לציין שמקורן של משנותיהם של שטיינר ושל פרויד הינו בווינה של סוף המאה התשע-עשרה. האם נפגשו שטיינר ופרויד הצעירים באחד מבתי הקפה הווינאים שבהם נהגו לשבת? אין לדעת. אך ברור שלשטיינר הייתה ביקורת חריפה, אותה שטח בכמה מהרצאותיו, על היבטיה הרעיוניים והפרקטיים של התורה הפסיכואנליטית בת זמנו: תפיסתו של פרויד ביחס לנפש ולמניעיה – כמו גם תפיסותיהם של אדלר ויונג ביחס אליהם – מהוות, לטענתו של שטיינר (Steiner, 2001), ניסיונות לחקירה ולידיעה של הנפש באמצעי הכרה שאינם מתאימים. משיכתם של אנשים רבים לפסיכואנליזה נובעת, לטענתו, מהחיפוש, שמאפיין את תקופתנו, אחר בסיס רוחני לקיום והבנת המציאות הפנימית של נפש האדם (p. 32).
בשונה מתחומים רבים אחרים שבהם מיושמת התורה האנתרופוסופית, לא התפתח בימיו של שטיינר יישום של טיפול נפשי שיחתי במסגרתה. היישומים התרפויטיים שהתפתחו הם בתחום הרפואי והפסיכיאטרי ובתחומי הטיפול באמצעותן של אמנויות שונות – בתנועה, במוסיקה ובאמנויות הפלסטיות. התחלות ראשונות ליצירתה של פסיכותרפיה המבוססת על האנתרופוסופיה הופיעו בשנות השבעים של המאה העשרים מתוך עבודתו של הפסיכיאטר ההולנדי ברנרד ליווכוד. ליווכוד (Lievegoed, 1985) פיתח מתודות של "עבודה ביוגרפית" ו"טיפול ביוגרפי", שעיקרן התבוננות, מובנית בדרך כלל, על הביוגרפיה האישית ביחס לחוקיות ההתפתחותית מתארת האנתרופוסופיה.
בשנים האחרונות מתפתח תחום הפסיכותרפיה האנתרופוסופית על בסיס עבודתם של רוברט סרדלו (Sardello, 2004) ושל הזוג דקרס (Dekkers, 2015) ותלמידיהם. תחום זה, שעדיין מוגבל בהיקפו ובהשפעתו מחוץ למעגלים אנתרופוסופיים, מבסס תפיסה טיפולית על ההמשגה שמציעה התורה האנתרופוסופית ביחס למבנה האדם ולהתפתחותו.
נקודת המוצא של המחקר שלי היא שונה: ראשית, אני בוחנת את הגותו של שטיינר בראש ובראשונה מתוך הפרספקטיבה של שיטתו הפילוסופית; בשיטה זו ניתן לדון בכלים פילוסופיים וללא מחויבות לקבלת תוצאותיה של חקירה רוחנית. שנית, בשונה מהכוונה לבסס תפיסה פסיכולוגית ופסיכותרפויטית באופן בלעדי על המשגותיו של שטיינר, מעונין מחקר זה באפשרות המפגש והדיאלוג בין הגותו לבין החשיבה הפסיכואנליטית.
אני טוענת שבכוחו של דיאלוג זה להציע תרומה משמעותית לחשיבה הטיפולית. החשיבה הפסיכואנליטית – בהיותה הבסיס לכל פסיכותרפיה מודרנית, כפי שמציין סטיבן מיטשל (2003, עמ' 24) – מביאה לדיאלוג זה את העולם הרחב של צורות ההקשבה הרבות שהתפתחו ומתפתחות במסגרתה, של ההבנה ביחס למרקמי ומקצבי החוויה התוך והבין-אישית וביחס לתהליכי השינוי, ההתפתחות והריפוי שמתרחשים מתוך ובתוך מפגש טיפולי. הגותו של שטיינר, מן הצד האחר, מביאה לדיאלוג זה את הקישור הייחודי שהיא יוצרת בין שלוש נקודות מבט על האדם וה"אני" האנושי: נקודת מבט אונטולוגית, הרואה באדם ישות מתפתחת; נקודת מבטאפיסטמולוגית, הגורסת שביכולתו של אדם לדעת את העולם במהותו; ונקודת מבט אתיתהקושרת בין מוסריות לבין חופש.
אתאר כעת בקצרה את יסודותיהן של שלוש נקודות מבט אלו. בהתאם לסדר שבו פיתח שטיינר את הגותו, אתחיל מתורת ההכרה שלו, שגורסת "שכל הדרוש על-מנת להסביר את העולם מצוי בטווח השגתה של חשיבתנו" (Steiner, 1981, p. 10). השקפה זו, המכונה "אידיאליזם אובייקטיבי", מנוגדת לתורת ההכרה הקאנטיאנית – שהפכה ל"מובן מאליו" הפילוסופי של העולם המודרני – לפיה אנו יכולים להיות מודעים אך ורק לייצוגיו של העולם, ואין לנו אפשרות לידיעתו של הדבר-כשהוא-לעצמו. האפיסטמולוגיה שמפתח שטיינר בכתביו הראשונים מתארת את הקשר בין "רושם" לבין "מושג" כקשר בין שני היבטיה של מציאות אחת: ה"רושם" הוא חלק-המציאות שאותו אנו מקבלים מבחוץ, באמצעות התפיסה החושית שלנו; ה"מושג" הוא חלק-המציאות שאותו אנו מקבלים מבפנים, באמצעות חשיבתנו. הוגו ברגמן (1967) מנסח את השקפתו של שטיינר ביחס להכרה כך:
"התופעות החושניות מעמידות לפנינו חידות והחשיבה פותרת את החידות האלה, אך מה שיוצרת החשיבה באופן זה הוא העולם האובייקטיבי עצמו (..) על-ידי שאנו חושבים על הדברים, מפתחים אנו בתוכנו את האידאות הפועלות בדברים עצמם (..) לאמיתו של דבר מגלה האדם על-ידי חשיבתו את הגרעין האידיאלי של העולם" (עמ' 244).
בבסיסה של תורת ההכרה של שטיינר עומדת ההשקפה הרואה בחשיבה כוח רוחני המצוי הן בקרבו של האדם והן בעולם המוחשי שסביבו. בשל העובדה שהחשיבה פועלת בשניהם, מסוגל אדם לידיעת העולם במהותו. בתגובה להתייחסותו של הפילוסוף אדוארד פון-הרטמן לספרו "הפילוסופיה של החירות", כותב שטיינר (Steiner, 2006) כך: "בספרי ניסיתי להראות שאין שום דבר בלתי ידוע מאחורי העולם החושי, אלא שהעולם הרוחני מצוי בתוכו של העולם החושי (..) מציאותו האמתית של תחום החושניות נותר עלום עבור התודעה האנושית, לפיכך, רק בה במידה שהתפיסה מוגבלת לחושים. כאשר ההתנסות באידאות מצורפת אל התפיסה החושית, התודעה חווה את העולם החושי כמציאות אובייקטיבית (..) העולם החושי הוא למעשה העולם הרוחני, והנפש האנושית חיה בתוכו של עולם רוחני ידוע זה על-ידי התרחבותה של תודעתה כדי לחבוק אותו" (p. 126).
על בסיסה של תפיסה זו מתעצבת גם האונטולוגיה של שטיינר. לדידה של אונטולוגיה זו, שניתן לכנותה "מוניזם של חשיבה", מאוחד האדם עם העולם ומהווה חלק מהאחדות חדורת החשיבה וחובקת הכל. ה"אני" האנושי מצוי בתוכה של החשיבה ומגדיר את עצמו באמצעותה. כך נוצרת באדם כפילות: פעולתה של החשיבה בקרבו מכוננת מחד גיסא את ידיעת נפרדותו ואת תודעתו העצמית; באמצעות החשיבה מעמיד אדם את עצמו כסובייקט אל מול העולם. מאידך גיסא, כאשר אדם חושב, הוא שרוי בתוך חוקיותם הרוחנית של הדברים ומכונן בקרבו את אחדותה המקורית של המציאות ואת אחדותו אתה. כך מעצב שטיינר תפיסה שמהווה אלטרנטיבה הן לדואליזם – שמגדיר פירוד וקרע בין "אני" ועולם, רוח וחומר, סובייקט ואובייקט וחשיבה ותופעה – והן למוניזם שמבטל את קיומם של ניגודים אלו.
גם האתיקה של שטיינר מבוססת על השקפתו ביחס לחשיבה. תפיסת אחדותו של ה"אני" האנושי עם החשיבה כמציאותו הרוחנית של העולם מבססת את עקרון "האינדיווידואליזם האתי" של שטיינר, שהינו ניגודו של הצו הקטגורי הקאנטיאני. בשל אחדותו עם מציאות רוחנית זו, יכול ה"אני" לחוות את האידאות המוסריות שמצויות בתוכה. מקורן של אידאות הוא, לפי שטיינר, באחדות המחשבתית הרוחנית בה חדור העולם, אך הן ניצתות באופן ייחודי בכל אדם, ואופן זה הוא שמכונן את ייחודו. מכאן שהמעשה המוסרי הוא זה הנובע מהממד הרעיוני שבקרבו של האדם, ושמעשה זה הוא בעת ובעונה אחת גם מעשה חופשי שכן הוא נובע ממה שמגדיר את ייחודו אדם זה.
אף אדם איננו חופשי באמת, כמובן, בכל פעולותיו, "ואף-על-פי-כן, בכל אחד ואחד מאתנו שוכנת אנושיות עמוקה ובה בא לידי ביטוי האדם החופשי. חיינו מורכבים מפעולות חופשיות ופעולות לא חופשיות, אבל איננו יכולים לחשוב עד תום את מושג האדם בלי להגיע אל הרוח החופשית כביטוי הטהור ביותר של טבע האדם" (שטיינר, 1994, עמ' 129). נקודת המבט שמתארת את מוסריותה של הרוח החופשית איננה טוענת שזו צורת הקיום היחידה של האדם, אלא רואה בה דרגה גבוהה של התפתחותו הפוטנציאלית.
כך קושרת הפילוסופיה של שטינר בין ידיעה, מוסריות, חירות והתפתחות, ומבססת תפיסה של האדם כישות המתפתחת אל עבר עצמיותה האמתית: תהליך ההתפתחות האנושי נתפס כתהליך בו קושר אדם בינו לבין מושג עצמיותו כרוח חופשית אינדיווידואלית וכהתהוותו אל עבר מהותו. התפתחות זו, שמתממשת בפעולתו של אדם בעולם, קשורה בממדים תודעתיים וביכולתו של אדם ליצור את מושג עצמיותו – כמו גם את מושגיהם של מטרותיו, הכוחות המניעים אותו, אתגריו ההתפתחותיים, כשליו והישגיו. תהליכי התבוננות של אדם על עצמו מהווים, לכן, חלק בלתי נפרד מהתהוותו ל"אני" שהינו.
הדיאלוג בין תפיסה פילוסופית זו לבין הפסיכואנליזה מאפשר להתייחס אל תהליך הטיפול הנפשי באופן שקושר בין שלוש נקודות מבט: מנקודת המבט ההכרתית, נתפס תהליך זה כתהליך התרחבותן של התודעה ושל הידיעה העצמית וידיעת העולם; מנקודת המבט האונטולוגית מהווה ההתרחבות התודעתית את תהליך התפתחותה של ישות ה"אני"; ואילו מנקודת המבט האתית ניתן לראות בתהליך זה פוטנציאל להתפתחותו של ה"אני" אל עבר מהותו ומושג עצמיותו כישות ייחודית, מוסרית וחופשית.
התייחסות כזו אל התהליך הטיפולי מבססת את האפשרות לראות בו דרך מודרנית להתפתחות רוחנית של ה"אני". ייחודה של דרך זו קשור בעיגונם של ההתפתחות והידיעה העצמית בתהליכי עיבוד רגשי ובתהליכים והדינמיקות שכרוכים במפגש אנושי בסיטואציה טיפולית. התרחבותה של הידיעה העצמית כרוכה, לדידו של שטיינר, הן בהתרחבותו של מרחב החופש והפעולה המוסרית של האדם, והן בהתרחבותה של ידיעת העולם ואפשרות ידיעתה של המציאות הרוחנית. מילותיו, המהוות מוטו למחקר זה, מתארות, להבנתי, את מה שטיפול נפשי עשוי, לפיכך, לאפשר: "חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם; חפש במרחבי תבל ותמצא את עצמך; שים-לב לפעימת המטוטלת בין העצמי לעולם; ולך תגלה עצמה ישות אדם עולם, ישות עולם אדם" (Steiner, 1991, p. 237).
מאמר זה מבוסס על הרצאה שנתתי במאי 2018 בכנס הישראלי התשיעי לחקר רוחניות עכשווית באוניברסיטת חיפה.
Dekkers, A. (2015). A Psychology of Human Dignity. (E. O’Sullivan, Trans.). Great Barrington: SteinerBooks.
Lievegoed. (1985). Man on the Threshold; The challenge of inner development. (J. Cornelis, Trans.). Stroud: Hawthorn Press.
Sardello, R. (2004). Facing the World with Soul. Great Barrington: Lindisfarne Press.
Steiner, R. (1981). Truth and Knowledge; Introduction to “Philosophy of Spiritual Activity.” (P. M. Allen, Ed., R. Stebbing, Trans.). Great Barrington: SteinerBooks.
Steiner, R. (1991). Wahrspruchworte. Dornach: Rudolf Steiner Verlag.
Steiner, R. (2001). Freud, Jung & Spiritual Psychology. (S. Seiler & R. Smoley, Eds., M. Laird-Brown, Trans.). Great Barrington: Anthroposophic Press.
Steiner, R. (2006). Autobiography; Chapters in the Course of My Life 1861-1907. (P. M. Allen, Ed., R. Stebbing, Trans.). Great Barrington: Steiner Books.
Traub, H. (2013). Reconciling Philosophy and Anthroposophy in the Works of Rudolf Steiner – Obstacles and Possible Ways Round them. RoSE; Research on Steiner Education (Online), 4(2), 127–137.
ברגמן, ש. ה. (1967). אנשים ודרכים; מסות פילוסופיות. ירושלים: מוסד ביאליק.
לב, ג. (2012). שיפוטיות, התעלמות, היקסמות; יחסה המשתנה של הפסיכואנליזה לאמונה. מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, ג’, 53–89.
מיטשל, ס. א. (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. (תרגום: א. זילברשטיין, עריכה: ד. קיטרון). תל-אביב: תולעת ספרים.
שטיינר, ר. (1960). כיצד קונים דעת העולמות העליונים. (תרגום: נ. בר-שלום, עריכה: ב. וולקוביץ). תל-אביב: הוצאת מיכאל.
שטיינר, ר. (1994). הפילוסופיה של החירות. (תרגום: צ. מדר). בת-ים: הוצאת תג.
