פציעה וריפוי; על משמעות ה"כוח הרואה" בסיפור גן עדן ובטיפול הנפשי

אחת מאמרותיו של רודולף שטיינר מתחילה במילים, התמוהות משהו:

היה זה בזמנים קדומים

אז חיה בעצמה רבה בנפשות המתקדשים

המחשבה

שמדרך הטבע כל אדם הינו חולה… [1]

מה משמעותן של מילים אלו? מדוע מתאר שטיינר את האדם, כל אדם, כ"חולה מדרך הטבע"? מה משמעותה של מחלה זו, מהן הסיבות לה ומהי תכליתה? ואם האדם הינו חולה, עולה כמובן שאלה גדולה לגבי האפשרות של ריפוי: מהו ריפוי ומה מאפשר אותו?

שאלות אלו מעסיקות בני אדם הן ביחס לחולייה של האנושות בכללותה, והן ביחס לחולי או לפצע הנפשי האישי של כל אדם ואדם; דרכי טיפול רבות ושונות מתמודדות באופנים מגוונים ושונים עם הבנת הפצעים האנושיים, הסיבות להם והדרכים לריפויים.

בהמשכה של אמרתו מתייחס שטיינר לכך שתהליך החינוך נתפס כתהליך של ריפוי, ש"אל הילד המתפתח יביא את הבריאות הדרושה לחיים כאדם שלם" (שם).

על אודות הדרכים שבהן יכול החינוך להתהוות כתהליך של ריפוי נכתב רבות בספרות הענפה שהתפתחה סביב החינוך האנתרופוסופי. במאמר זה ארצה לעסוק בתהליך הריפוי לא מההיבט החינוכי שלו, אלא מנקודת המבט של החיים הבוגרים; משימת הריפוי, כידוע, ממשיכה לעמוד לפתחם של חיינו גם בבגרותנו, שהרי "הבריאות הדרושה לחיים כאדם שלם" איננה משהו שפשוט להגיע אליו.

כשם שתהליך החינוך של אדם אינו מגיע לסיומו עם הגיעו של האדם לבגרות, אלא עובר מידיו של מחנכיו לידיו-הוא, כך גם שאלת ריפויו הופכת להיות לשאלת חיים שעל האדם עצמו לשאול ולחפש את הדרך לתת עליה תשובה.

מילותיו של שטיינר חזקות ובלתי מתפשרות: "מדרך הטבע כל אדם הינו חולה"; המחלה, או בצורה אחרת – חוסר השלמות, או הפצע האנושי – מהווים, מתוך דבריו, הכרח קיומי. זוהי אמירה שעשויה לזעזע את מי שמקבל אותה במלוא משמעותה: להיות חולה או פצוע, זהו מצב אנושי טבעי – לא סטייה מדרך הטבע שכל שנדרש על מנת לרפאה הוא "לחזור לאיזון" – זהו מצבו הנתון, הקיומי, של האדם.

להיות בריא או שלם, מתוך כך, משמעותם איננה להיות לא-חולה, או לא-פצוע. הבריאות או השלמות אינן ההיפך מן המחלה או הפצע, אלא אפשרות שעשויה להיות מושגת מתוך המצב הקיומי הנתון של היות חולה ופצוע.

הגירוש מגן-עדן כמשל

ביטוי ארכיטיפי להכרחיות הפציעה האנושית נותנת התמונה התנ"כית של הגירוש מגן-עדן. תמונת גן-עדן נותנת ביטוי חזק לעובדה ש"מדרך הטבע כל אדם הינו חולה"; מאז האכילה מעץ הדעת מתקיימת באדם הכרחיותה של המחלה ושל הפציעה. האדם, כתוצאה מהאכילה מעץ הדעת, מגורש מן השלמות שתמונת גן העדן מייצגת. האפשרות "לחיות כאדם שלם" ניטלת ממנו, ובמקומה הוא מקבל את הקושי, הסבל והמוות.

התנ"ך אומר לנו דבר חשוב: האכילה מעץ הדעת – זו שמאפשרת לאדם את ידיעתו העצמית, שנותנת לו את האפשרות האנושית הבלעדית לתודעת-אני, ולהתפתחות מתוכה ובאמצעותה – מחייבת אותו להיות מגורש מן השלמות. ידיעה עצמית, שמושגת דרך האכילה מעץ הדעת, היא כמובן הבסיס להתפתחות האנושית, אך יש לה מחיר; מחירה הוא הפציעה, ההכרח שבלהיות פצוע, לא שלם, מגורש מגן העדן.

תמונת גן-עדן מתארת, אם כך, את ארכיטיפ הפציעה האנושית, הגירוש מן השלמות.

ניתן, כפי שארצה להראות במאמר זה, למצוא בתמונה זו גם את ארכיטיפ הריפוי. הכוח העומד בבסיסה האב-טיפוסי של הפציעה האנושית ובבסיס אפשרות הריפוי האנושי ייקרא  "הכוח הרואה".

מאמר זה ינסה לתאר הן את הפציעה והן את אפשרות הריפוי – כנגזרות ממצבים שונים של ה"כוח הרואה" בחיים האנושיים. השאלה מהו שמביא מרפא עומדת כמובן בבסיסו של העיסוק בטיפול הנפשי, על זרמיו השונים.

ברצוני לטעון כי בבסיסן של הטכניקות השונות ואופני הריפוי השונים מצוי ה"כוח הרואה" – המכונן את האפשרות לנשיאת האחר ולריפוי.

נחזור לתמונת גן העדן; לאחר שאוכלים אדם וחוה מפרי עץ הדעת: "ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" (בראשית, ג', ז'); האכילה מפרי עץ הדעת מביאה להיפקחות עיניהם של אדם וחוה ולהכרה בעירומם.

סיפור גן עדן מתאר את הפיכתו של האדם לבעל תודעה עצמית בעקבות האכילה מפרי עץ הדעת; אך מהו הדבר שאותו רואים אדם וחוה, שאותו הם יודעים מתוך כך שעיניהם נפקחות? את עירומם. אדם וחוה נעשים מודעים לעצמם, אך מודעות עצמית זו הינה חלקית: כאשר נפקחות עיניהם הם יודעים "כי עירומים הם", הם לא יודעים את מהותם העמוקה, השלמה. המודעות שהם רוכשים מאפשרת להם לחוות את עצמם רק מבעד לחלקיות של הווייתם, רק מבעד להיבט אחד מסוים שלה, ההיבט של עירומם.

יותר מכך – לאחר שנפקחו עיניהם, מתחבאים אדם וחוה מפני אלוהים: "את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא" (בראשית ג', י' ). בעקבות התעוררותם של אדם וחוה, הם שוללים, כביכול, מאלוהים את האפשרות לראותם!

אדם וחוה, וכולנו בעקבותיהם, מקבלים את האפשרות לידיעה עצמית, אך זוהי ידיעה מוגבלת. אדם נעשה מודע לעצמו, עיניו נפקחות, אבל הוא אינו מסוגל לחוות את השלמות של הווייתו, ולא רק זאת, אלא אף יותר מכך: האפשרות להיראות על-ידי אלוהים, להיות מוכל על-ידי כוחו הרואה של אלוהים, גם היא מפסיקה להתקיים עבורו.

אדם וחוה מתחבאים, ומעניין שהתנ"ך אינו נותן מענה לשאלה הקשה שעולה מן הקריאה בסיפור גן עדן: האם ראה אותם אלוהים כאשר קרא "אל האדם ויאמר לו: איכה" ?

מה שברור הוא שמבחינתם הם אינם נראים. ה"כוח הרואה" מוגבל בעבורם, ואילו עיניהם שלהם, שנפקחו, מסוגלות כאמור רק לראייה המוגבלת מלכתחילה – של עירומם. ואז – באקט הגירוש מגן העדן נדמה שהם מוּרחקים אף יותר מ"חוג ראייתו" של אלוהים אותם.

אנו פצועים כי לא ראו אותנו

זהו אם כך ארכיטיפ הפציעה האנושי: ידיעה עצמית מוגבלת מטיבה, המאפשרת חווית  עצמיות רק מבעד לחלקיות, וגירוש מן האפשרות לחוות נראות של מהותו העמוקה של האדם.

וזוהי תמציתה של הדרמה האנושית: האדם מגורש מגן-עדן, מגורש מן השלמות, והינו לפיכך אדם פצוע. ופציעתו קשורה במהותה בהגבלתו של ה"כוח הרואה"; אדם אינו חווה עוד את אפשרות ההיראות לעומק מהותו, ואילו עיניו שלו, שנפקחו, אינן מסוגלות לאפשר לו ראייה כזו.

"לא ראו אותי", "לא היה מי שיראה אותי", "אף אחד לא ראה את מי שאני באמת" – בניסוחים אלו וברבים נוספים מבטאים בני אדם בחייהם את חווית הפצע שהם נושאים; את העובדה שכולנו נושאים פצע שקשור באפשרות הראייה המוגבלת של מי שצריך היה לראות אותנו – בראש ובראשונה הורינו כמובן.

אף אדם לא נראה בחייו באופן שהותיר אותו שלם; כולנו פצועים בדיוק בשל כך: לא היה מי שיראה אותנו באמת. שיראה את מהותנו, את שלמותנו, את עומק הווייתנו; את מי שאנחנו מתחת לפני השטח החיצוניים, מתחת ל"עירומנו".  

הבנת הארכיטיפ של הפציעה מקרבת אותנו לאפשרות של הבנת מהותו של הריפוי.

ראינו שהפציעה הינה הכרחית, שהיא מ"דרך הטבע" לאדם, כתוצאה של היותו בעל תודעה עצמית. הגירוש מגן העדן – מן השלמות, והיותו לאדם פצוע, קשורים לכך שהאדם הופך לפחות נראה.

מספר מילים על הראייה: שטיינר מתאר את החושים כמאפשרים לנו לתפוס, מבעד ל"פתחים" שונים, היבטים שונים של המציאות, כך שכאשר אנו "מרכיבים" את אותם היבטים נפרדים של המציאות בחזרה בתוכנו, אנו תופסים את המציאות על מורכבותה רבת הפנים [2].

החושים השונים, שנים עשר במספר, יוצרים רצף שבין חישת-עצמנו בקוטב האחד, לבין האפשרות לחוש את מה שמחוצה לנו בקוטב השני. חושי החיים, התנועה, האיזון, המגע, הריח והטעם מאפשרים לנו לחוש את עצמנו, את המתרחש בתוך ובפני השטח של גופנו. חושי הטעם (שנמצא על הגבול שבין החושים הפונים החוצה לאלו המופנים פנימה), הראייה, החום, השמיעה, הדיבור, החשיבה וחוש-האני מאפשרים לנו חישה של מה שנמצא מחוצה לנו[3].

על חוש הראייה אומר שטיינר בהקשר זה שהוא מאפשר לנו לתפוס את פני השטח החיצוניים של מה שמחוצה לנו. תפיסה של היבטים פנימיים יותר של הדבר מתאפשרת באמצעות חוש החום, יותר מכך באמצעות חוש השמיעה, עוד יותר בחושי הדיבור והחשיבה, ובמידה הגדולה ביותר באמצעות החוש ל"אני" – החוש שמאפשר לנו לחוש את ה"אני" של האחר.  על חוש זה אומר שטיינר: "כאשר באמצעות תפיסתנו אנו חודרים אל ה"אני" של אדם אחר, אנו הולכים אל מחוץ לעצמנו במידה הגדולה ביותר" (שם).

הבחירה התנ"כית לתאר את התעוררותה של התודעה העצמית במילים "ותיפקחנה עיני שניהם" מבטאת אם כך את מוגבלותה של ידיעה עצמית זו. ומעניין בהקשר הזה שאת אלוהים ש"מתהלך בגן לרוח היום", הם אינם רואים, אלא שומעים, כלומר מסוגלים לחוות במשמעות פנימית עמוקה יותר.

האחר שמודיע על קיומי

בהקדמתו של רענן קולקה לספרו של היינץ קוהוט "כיצד מרפאת האנליזה"[4], הוא מצטט מספרו של ארי דה-לוקה, "הר אדוני": "… עד עכשיו הנוכחות שלי, שהייתה או לא הייתה, לא הזיזה כלום. מריה אומרת שאני ישנו, והנה ככה גם אני מבחין שאני ישנו. אני שואל לבדי: לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי? כנראה לא. כנראה יש צורך באדם אחר שמודיע."

בהמשך כותב קולקה:

ומהי ה"הודעה"?

העצמיות האנושית איננה שלם העשוי מחלקים… העצמיות היא לעולם שלמות הנתונה אך ורק להצהרה על קיומה בבחינת "הינך!". הצהרה זו מגולמת בנוכחות של זולת, נוכחות שאיננה הכרה יודעת, אלא התייצבות אתית הקוראת לעולם: "הנה עצמיותו של זולתי!"

"לראות את האחר", באופן ש"מודיע" על קיומו, שמכונן בכך את קיומו של האחר, זהו הכוח המרפא שבבסיסו של הטיפול הנפשי. במונחיו של קוהוט מדובר על היחס שבין "עצמי" לבין "זולתעצמי" – שהוא האחר ה"מודיע" על קיומי[5]. האחר ש"מודיע על קיומי" – כבר איננו לגמרי אחר, הוא "זולתעצמי". 

קולקה מנסח זאת כך: "… מתהווה יחס שאיננו אינטראקציה דינמית בין שני אחרים זה לזה, אלא שדה של כוליות אחדותית שמתרחשת בו תנודתיות…  בין שניים שהם תמיד מעין אחד" (שם, עמ' 20).

"ראיית" אחר שכזו איננה כלל ועיקר אותה ראייה שתוארה קודם לכן כ"אפשרות לחוות את פני השטח החיצוניים של הדברים". זוהי ראייה במובן אחר לגמרי, שנכון יהיה ליחס לחוש ה"אני", ולא לחוש הראייה.

את פעילותו של חוש ה"אני", שמאפשר לנו חישה של ה"אני" של אדם אחר, מתאר שטיינר כחילופין שבין מצב "עירות" למצב של "שינה"; האפשרות לחוש את ה"אני" של האחר קשורה ב"רגעי שינה"[6], בעוד שברגעי ה"עירות" אנו מתנגדים לה[7]. ויתרה מכך, התנגדות זו – הנטייה להישאר "ער", ולא ל"הירדם" באופן שמאפשר את חווית האחר – היא שנעשית דומיננטית יותר ככל שבני האדם נעשים מודעים יותר לאינדיוידואליות שלהם, והיא חזקה ביותר בתקופה בה אנו חיים (שם). בתקופות מוקדמות יותר, לפי שטיינר, חוו בני אדם את ה"אני" של אדם אחר באופן מיידי הרבה יותר מאשר בתקופתנו. האפשרות לחוות ולזהות "אני" של אדם אחר הייתה עבורם זמינה, כשם שהיום ברורה וזמינה עבורנו האפשרות לחוש בצבע ולזהותו[8].   

בהתייחסו לאתגר החברתי של זמננו, קורא לנו שטיינר בהזדמנויות רבות לפתח עניין עמוק באדם האחר, כדרך להבאת מרפא למשמעויותיה החברתיות הקשות של הנטייה הטבעית לתקופתנו להישאר "ערים" ולא "להירדם" – ולפיכך לא לחוות את ה"אני" של האחר[9].

ראייה של אדם אחר במובן כזה משנה את המציאות מעיקרה: האחר מפסיק להיות עבורי  אובייקט לראייה, וההבחנה הברורה שבינינו משתנה (על כך עומד קוהוט במושג  "זולתעצמי").

התרחשות כזו, שבה מתבטלת ההבחנה החדה שבין "אני" לבין ה"אחר", מזכירה את האופן בו מתאר שטיינר את חווייתו של אדם בעולם הרוח – כחוויה שמתבטלת בה הדואליות הזו; בעולם הרוח אנו חווים את האחר מבפנים, ולא כנמצא מחוץ לנו[10]. ראיית ה"אני" של אדם אחר היא לפיכך הבאתה של אפשרות שהיא רוחנית במהותה אל העולם הארצי; לראות כך אדם אחר משמעותו להביא אל העולם האנושי את חווית ההיראות על-ידי אלוהים, זו שאבדה לאדם עם האכילה מעץ הדעת.

בכוח "ראייה" זו, ראייתו של חוש ה"אני", משתנה גם האופן בו חווה האדם את עצמו. שהרי כאמור מוגבל האדם בידיעתו העצמית לאפשרות חלקית בלבד, שמתבטאת בכך שהוא רואה את "עירומו" – את פני השטח החיצוניים שהראייה מאפשרת לתפוס. נוכחות של אחר, שאיננו אחר יותר, שמסוגל דרך חוש ה"אני" שלו לראות את האדם במהותו העמוקה והשלמה – לחוות את האני שלו – היא זו שמביאה מרפא לפצע.

אחר כזה מכונן מחדש את אותה אפשרות, שהיא רוחנית-אלוהית במהותה, זו שאבדה לאדם עם הגירוש מגן עדן לחיים עלי אדמות: האפשרות להיראות. להיראות באותו המובן שעליו נאמר: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו…"  ראייה כזו של אדם אחר מכוננת את אותה האפשרות שמתקיימת בעולם הרוח: "ראייה" של צלמו האלוהי של אדם. בכך היא מאפשרת ריפוי לפצע הקיומי של האדם בחייו עלי אדמות, פצע אי הנראות.

האתגר הטיפולי

שליחותו של הטיפול הנפשי היא "ראיית" האדם האחר במובן זה. מעבר להבדלים השונים בין הגישות הטיפוליות נמצא מה שבמהותו יכול להפוך מערכת יחסים שבין שני בני אדם למרפאת – והוא, כאמור, ההתכוונות לראיית-לב אמפטית של האדם האחר.

אחריות רבה מוטלת  בשל כך על כתפינו; אותו הכוח שיכול להביא מרפא, עלול להיות פוגע כאשר הראייה מעוותת, או כשנעשה בה שימוש לא נכון. לכן צריך מטפל להיות  בתהליך בלתי פוסק של בירור; האם הוא רואה את האחר או שמא את עצמו, והאם ראייה זו משרתת צורך כלשהו אצלו. עליו לזכור כי המטופל מפנים את האופן בו המטפל רואה אותו, ומתוך כך מתהווה אצלו האפשרות לחוות את עצמו כמהות שלמה, מחד, ולקבל עצמו כבלתי שלם ופצוע מאידך.

אחריות זו כבדה אף יותר כאשר תמונת האדם שנושא המטפל מתייחסת לרבדים הרוחניים, ולקארמה, בנוסף לרבדים הנפשיים של קיומו של האדם. ראיית אדם שמתכוונת גם לרבדים שנשארים נסתרים בעבור הראייה האנושית בדרך כלל, היא בעלת פוטנציאל גדול לריפוי, ולראייה חומלת נרחבת ביותר, אך עלולה להיות גם מסוכנת.

מנקודת מבט זו ניתן להבין שחסד עשה עמנו הבורא, שהסתיר מעינינו הרואות את סודות הקארמה, ובכך הגביל את כוחנו לפגוע באחר או בעצמנו. תהליך ריפוי שכרוכה בו חשיפה של סודות הקארמה מן הראוי שייעשה בתוך מסגרת אחראית הנחווית כמקודשת.

עיסוק בטיפול נפשי מתוך האנתרופוסופיה מתכוון ל"שדה ראייה" רחב ביותר – לראיית ה"אני" של אדם אחר, על היבטיו ורבדיו השונים, כולל אלו שהינם בלתי גלויים לראייה אנושית רגילה. בזה כוחו, ובזה טמונה האחריות העצומה שהוא מטיל על המטפל האנתרופוסופי; ריפוי מתאפשר לא רק מתוך מה שרואה המטפל, ולא רק מתוך כך שטווח ה"ניתן לראייה" גדל, אלא מתוך האופן שבו רואה המטפל את האדם (וישנו הבדל עצום בין החוויה המרפאת ש"רואים אותי", לבין החוויה המאיימת ש"רואים לי").

על המטפל לזכור ש"הכוח הרואה", המרפא, אין משמעותו ראיית האדם כאובייקט שמחוצה לי – עמוקה, עשירה, אמיתית ומדויקת ככל שתהייה, ראייה זו איננה מהווה כוח מרפא כשלעצמה.

הריפוי טמון באפשרות ראיית-הלב האמפטית, כביטוי נכון לכוחו המרפא של חוש ה"אני". זוהי ראייה שאיננה מתבוננת על האחר מבחוץ (ומוגבלת מעצם מהותה), אלא כזו שנעה בין חוץ ופנים ובין רגעי "עירות" ו"שינה". בתנודתה זו ביניהם מתאפשרת בריאתה של חווית ה"אני" האחר, ובכך מתאפשר ריפוי עבור אותו אחר, שמכוח אותה "ראייה" מקבל את האפשרות לחוות את עצמו מחדש כאדם שלם.

המאמר פורסם בגיליון 20 של מגזין "אדם-עולם".

1. מתוך נספח ל"קורס לרופאים צעירים", 316 ,GA מכתב של ר. שטיינר ואיטה וגמן מה – 11.3.1924, תרגום חופשי מאנגלית.

2. "ידע האדם",  GA 293, הרצאה שמינית, 29.8.1919.

3. Steiner R., Man’s Twelve Senses in Their Relation to Imagination, Inspiration, Intuition, GA 199, 8.8.1920. 

4. הוצאת עם עובד, 2005.

5.  שם, עמ' 124.

6. ראו הערה 2.

7.  ראו גם:

Steiner, R., Social and Anti-Social Forces in the Human-Being, GA 186 , 12.12.1918.

8. Steiner, R., Psychological Distress and the Birth Pangs of the Consciousness Soul, GA 168, 10.10.1916.

9. ראו הערות 7-8.

10. למשל:

Steiner, R., Karmic Relationships, Esoteric Studies, Vol 2, GA 236,  4.5.1924.