באחת מהרצאותיו ב"קורס לרופאים צעירים" דיבר שטיינר על כך שעל אדם להיעשות לרופא מתוך קריאה פנימית ומחויבות לריפוי, ועל כך שאהבה לאנושות צריכה להיות מוטבעת במקצוע הרפואה. ביחס לדברים אלו של שטיינר הגיב אחד המשתתפים בקורס במילים הבאות: "…עד עכשיו… לא היה לי רצון אמיתי לרפא… רבים מאיתנו לא נהיו רופאים בשביל לרפא; נהיינו רופאים בגלל העניין הגדול שהיה לנו לדעת את טבע האדם במצבים של מחלה ובמצב נורמאלי. באנו לרפואה לגמרי מהצד של הידע… הרצון לרפא היה זר לי לחלוטין".
בתשובה אמר שטיינר את הדברים הבאים:
עליך לזכור את הדבר הבא: כאשר בעולם הרפואי אתה מפריד בין שני הדברים הללו – בין הצד של הידע לבין הרצון לרפא, זוהי סתירה למציאות… אנחנו לא יודעים דבר על תהליך של מחלה כאשר אנחנו לא יודעים כיצד ניתן לרפאו… ללא הרצון לרפא לא יכול להיות לימוד רפואי במובן אמיתי (2).
דברים אלו נכונים כמובן לא רק ביחס לעולם הרפואי, אלא גם באשר לתהליכים נפשיים. בתחילת ספרו "כשניטשה בכה" שם ארווין יאלום בפיו של הדוקטור ברוייר את המילים, שמהדהדות את דבריו של הרופא במחזה מקבת: ".. אין מרפא לייאוש, אין רופא לנפש. לא אוכל לעשות מאום, אלא להמליץ לך על אחד מכמה וכמה אתרי מרפא מצוינים… או אולי שיחה עם כומר, או יועץ דתי אחר". בהמשך אומר ברוייר לניטשה (במהלך קשר של טיפול הדדי ביניהם, שהינו פרי דמיונו של יאלום): "אני יודע… ואיני מצפה לריפוי, אלא להקלה" (3). כך נותן יאלום בספרו ביטוי לשאלה האם ישנו מרפא לייאוש, לחרדה, לתחושות של חוסר ערך, חוסר אמונה ותקווה, לכעס, לאשמה ובושה – ולעוד היבטים קשים רבים שחיים בנפש האדם, וכן לשאלה מה מבחין בין מרפא לבין הקלה בלבד. הוא מראה בהמשך הספר שאכן קיימת אפשרות של ריפוי עמוק ומשמעותי, הנובע מתהליך משותף של מטפל ומטופל.
רוח הריפוי
מאמר זה ינסה לתאר ולאפיין את האופנים בהם נחווה תהליך של ריפוי. חוויה של ריפוי היא כמובן חוויה אישית ואינטימית מאד, שרק אדם העובר אותה יכול לתת לה ביטוי. יחד עם זאת מהווה חוויה זו ביטוי להתרחשות ממשית שאותה ניתן לתאר באופן רחב וכולל יותר. תהליך של ריפוי, כך מלמדת אותנו האנתרופוסופיה, הינו התרחשות בעלת ממשות רוחנית. האנתרופוסופיה מאפשרת להבין את הקשר העמוק שמתקיים בין תהליכי ריפוי נפשי לבין תהליך של התפתחות רוחנית (4). חווית הריפוי מהווה לפיכך ביטוי לתהליך רוחני שעובר האדם, וניתן לראות אותה כאות ש"שולח" תהליך זה לאדם ומבשר לו על הימצאותו בדרך שמובילה אותו – מתוך מפגש עם החושך, התמודדות עימו והכלה שלו – אל אפשרויות עתידיות של מגע עם האור.
"תהליך המחלה הוא שאלה… התשובה עליה היא תהליך הריפוי" אומר שטיינר (5). החיים והגורל מציבים בפנינו שאלות, שבאות לידי ביטוי בקשיים, בכאבים, בפצעים ובחולי שאנו נושאים. התשובות על שאלות אלו מצויות בתהליכי הריפוי שמתרחשים מתוך מפגש של אדם עם כאביו, קשייו ואתגריו – וההתמודדות איתם. תהליך של ריפוי מהווה בה בעת תהליך של צמיחה והתפתחות רוחנית, והזרעים להתפתחות זו מצויים לפיכך בתוך החשיכה, הכאב והפצע שנושא אדם בנפשו.
כתהליך שהינו במהותו התרחשות רוחנית, קשה מאד לגעת ולתאר במילים את האופן בו נחווה ריפוי. האופנים בהם מתבטאות חוויות של ריפוי במהלך הביוגרפיה של האדם הם מאד אינדיווידואליים, שונים ומגוונים. זוהי התרחשות מעודנת ואינטימית מאד מחד, אך מלאת עצמה מאידך, שנחווית כשינוי ממשי בנפש ובגוף גם יחד. זוהי התרחשות שיש בה חוויה של גדילה, של התעצמות וזרימה של כוחות החיים, לעתים של יצירה ושל התחדשות, וכמרחב של חופש ושל אהבה. ריפוי נחווה פעמים רבות כהתרחבות נפשית וגופנית, כאפשרות לחוש נשימה עמוקה ומשוחררת יותר. זוהי חוויה שלעתים מלוות אותה תחושות של מלאות ופתיחה, של הסכמה וקבלה. יכולה להתלוות אליה תחושה של הודיה עמוקה וחוויה בעלת איכויות דתיות של עצמי כחלק מן השלמות והאחדות של העולם והקיום.
שערים לתהליך מרפא
הכרה בממשותו של הריפוי כהתרחשות רוחנית מעלה את השאלה מה מאפשר תהליך כזה וכיצד הוא מתרחש. גם בהקשר זה קצרה ידן של המילים למתן ביטוי ולתיאור של מה שהופך תהליך טיפולי לתהליך מרפא, ושל המסתורין שקשור בכך. גם הניסיון לבודד ולאפיין מרכיבים מסוימים מתוך תהליך, שכמכלול וכשלמות הוא בעל איכויות מרפאות, מגביל מעצם טבעו את האפשרות למגע עם השלמות הזו. יחד עם זאת ניתן לציין היבטים של התהליך הטיפולי שדרכם נפתח שער להיותו תהליך מרפא: המפגש האנושי, בו פוגש האדם היבטים של עצמו דרך האדם האחר ודרך הקשר איתו; המרחב שנותן הקשר הטיפולי, שמאפשר מפגש ועבודה עם דפוסי הקשר שחיים בעמקי נפשו של האדם, והולדתן של אפשרויות חדשות; המגע שמאפשר התהליך הטיפולי עם מה שחי במעמקים הנפשיים, והתהליך בו נוצרת הבחנה בין המציאות לבין האופן בו חווה אותה האדם מבעד למה שחי בקרבו; חווית המשמעות הרוחנית והקארמטית שנולדת מתוך תהליך טיפולי, ומאפשרת לחוות (ויש להדגיש שלא מדובר על להבין או לדעת) את משמעותם של הקשיים, הכאבים והפצעים שנושא האדם בדרכו אל החירות.
היבטים אלו של התהליך הטיפולי, שמהווים שערים לאפשרות של ריפוי, מצויים מעבר לשיטות או לטכניקות טיפוליות כאלה ואחרות. כמטפלים עלינו לזכור שתהליך של ריפוי איננו תלוי שיטה טיפולית מסוימת (ומחקרים רבים מעידים על כך)(6). זכות גדולה ניתנת לנו כיועצים ביוגרפיים להיות שותפים ועדים לתהליכים מרגשים ומלאי עצמה של ריפוי, מתוך הכרה במשמעותם העמוקה של תהליכים אלו וידיעה שאנו מהווים כלים בידי ישויות המרפא של עולם הרוח לאפשרות של שינוי עמוק והתפתחות רוחנית.
בזמנים רבים במהלכו של תהליך טיפולי אנו נדרשים לשהות עם אדם במקומות קשים, חשוכים וכואבים ולשאת תחושות של ייאוש, חשיכה, חוסר אמונה והיעדר תקווה. נשיאת הידיעה העמוקה על קיומו של האור גם בזמנים בהם לא קיימת האפשרות לחוות אותו מהווה חלק משמעותי ממה שמאפשר לקשר הטיפולי להיות לקשר מביא מרפא. כך מתממש בתוך התהליך הטיפולי טקס המסתורין העתיק של "ראיית שמש חצות" ביום הקצר בשנה, שמתאר שטיינר במלים הבאות: "בתוך מערת הסלע החשוכה הם חוו את האור שבוקע בעצמה ובתפארה מתוך מה שנראה כמת… כאות וכסימן לכך שמתוך החשיכה יכול להיוולד אדם נעלה יותר בנפש האדם" (7).
מאמר 5 במדור "ביוגרפיה; התפתחות וריפוי", גיליון 26 של מגזין "אדם-עולם", חורף 2013.
1. רחל, השיר "זמר."
R. Steiner, Course for Young Doctors, Lecture 2, 22.4.1924, S-5696 .2
3. א.ד. יאלום, כשניטשה בכה, הוצאת עם עובד.
4. טלי סלע, "על תיאור המפגש עם שומר הסף ותרומתו להבנת הייעוץ הביוגרפי," אדם עולם 24.
5. שטיינר, שם.
6. ד"ר יונתן הנדלזלץ, אתר האינטרנט "בקשר לטיפול."
7. R. Steiner, Signs and Symbols of the Christmas Festival, GA 96, 17.12.1906
