וינה, שנות השמונים של המאה התשע-עשרה: מתוך עבודתו הטיפולית עם ברטה פפנהיים – שסובלת מסימפטומים היסטריים ותיוודע בהמשך כ"אנה או" – מניח יוזף ברויאר את היסודות לטכניקה חדשה, "טיפול בדיבור"; פרויד חוזר מהשתלמותו אצל שארקו בפריז, פותח קליניקה פרטית ומפרסם את מאמריו הראשונים על היפנוזה; רודולף שטיינר משלים את לימודיו בטכניון, מתמנה לעורך כתביו המדעיים של גתה ומוציא לאור את ספריו הראשונים. בשנים אלו מסתובבים פרויד ושטיינר במעגלים חברתיים, תרבותיים ואינטלקטואליים דומים, מטפחים קשרים עם מכרים משותפים – אחד הבולטים שבהם הוא יוזף ברויאר (Steiner, 2006) – וחולקים יחס מיוחד לפילוסוף פרנץ ברנטאנו, ששניהם היו מתלמידיו (Herzog, 1988, p. 181; Steiner, 2006, p. 28).
העשור השני של המאה העשרים ואחת; ניו-יורק, לונדון, תל-אביב ומקומות רבים אחרים ברחבי העולם: מטפלים פסיכודינמיים, תוכניות לימודים ומושגים הלקוחים מהחשיבה הפסיכואנליטית הינם חלק בלתי נפרד מ"המובן מאליו", מהנוף ומהשיח העממי, התרבותי, האמנותי והאינטלקטואלי בן-זמננו. פירותיה של הגותו של שטיינר מהווים גם הם חלק מנוף זה: מוסדות חינוכיים המבוססים על זרם החינוך האנתרופוסופי ("חינוך וולדורף") פועלים במקומות רבים ברחבי העולם; מתודות חינוכיות שלקוחות ממשנתו החינוכית של שטיינר אף אומצו – במקרים רבים ללא היכרות עם מקורן – אל חיקה של העשייה החינוכית שאיננה מבוססת על משנה זו. אמנים שעבודתם מקבלת השראה מהאנתרופוסופיה מציגים בגלריות ובמוזיאונים, מזון מגודל בשיטות של החקלאות הביו-דינמית, רופאים ותרפיסטים מבססים את עבודתם על הרפואה האנתרופוסופית, ותרופות, מוצרי קוסמטיקה ותכשירים שונים מיוצרים בטכניקות שפותחו בהשראתה.
האם נפגשו פרויד ושטיינר בשנים בהן הסתובבו במעגלים קרובים בווינה? האם ישבו לעיתים באותו בית קפה? האם שוחחו פעם, התווכחו או החליפו דעות על הסוגיות השונות ששניהם עסקו בהן – מיהו האדם? מה מניע אותו? מהן הדרכים לידיעתו ולהבנתו? ממה נובע סבלו וכיצד ניתן להקל עליו או לרפאו? – במידה וכן, הרי שאין בנמצא תיעוד על כך. מאז ראשיתן מתפתחות החשיבה הפסיכואנליטית והחשיבה האנתרופוסופית בסביבה גיאוגרפית, תרבותית וחברתית דומה מחד גיסא, וכקווים מקבילים שאינם נפגשים מאידך גיסא.
ביקורתו החריפה של שטיינר על הפסיכואנליזה בת-זמנו הינה בוודאי אחת הסיבות לכך, כמו גם לכך שפסיכותרפיה שמבוססת על האנתרופוסופיה לא התפתחה בתקופתו. סיבה נוספת להיעדרו של דיאלוג פסיכואנליטי-אנתרופוסופי קשורה בהתעלמותה של האקדמיה ממשנתו של שטיינר. התעלמות זו נובעת, ככל הנראה, מהמעבר שעשה שטיינר בראשית המאה העשרים מהגות המבוססת אך ורק על עיון פילוסופי להגות המבוססת גם על חקירותיו הרוחניות; תוצאתו של מעבר זה היא שהיכרות עם משנתו וחקירתה מתקיימות ברובן הגדול מחוץ לאקדמיה.
עבודת הדוקטורט שלי – ""חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם"; דיאלוג בין שיטתו של שטיינר לבין הפסיכואנליזה" – ביקשה לשנות מצב עניינים זה. מאה ועשרים שנה מאז הופעתן על במת הרעיונות ובשדות הפרקטיקה – מתוך בית גידול גיאוגרפי, חברתי ותרבותי משותף – הפגישה עבודת מחקר זו בין החשיבה הפסיכואנליטית לבין משנתו הפילוסופית והאנתרופוסופית של רודולף שטיינר, והציעה לבחון את פוריותו של דיאלוג ביניהן. בעבודה הצבעתי על האופנים השונים שבהם עשוי דיאלוג כזה לתרום לחשיבה ולפרקטיקה הטיפולית. במאמר הנוכחי אתייחס בקצרה להיבט משמעותי אחד של דיאלוג זה: תרומתה לשדה הטיפול הנפשי של החשיבה הביוגרפית שמבוססת על משנתו של שטיינר.
"חשיבה ביוגרפית" הינו מושג שטבעתי בכדי לציין את דרך החשיבה הייחודית על החיים האנושיים שמציעה משנתו של שטיינר: מן העבר האחד, מתייחסת משנה זו לסיפור חייו של אדם – לביוגרפיה שלו – מבעד לחוקיות התפתחותית כללית אותה היא מתארת בפירוט רב; מן העבר השני נתפס סיפור זה כביטוי למהותו הייחודית של אותו אדם: סיפור חייו של אדם – של כל אדם – הינו, בהתאם לתפיסה זו, ביטויו הגלוי של הממד הסמוי מן העין שהינו ה"אני" האינדיווידואלי והייחודי של אותו אדם.
ה"אני" של האדם הינו, לפי שטיינר, ישותו הרוחנית של האדם; בישות זו מעוגנת מהותו הייחודית של אותו אדם. באופנים ובהקשרים רבים מתארת הגותו של שטיינר את ה"אני" האנושי כממד רוחני-נצחי שמגדיר את ייחודו של כל אדם, כמו גם כממד שבאמצעותו הוא מהווה חלק מאחדותו הרוחנית של העולם כולו. את הביטוי הברור להיותו של ה"אני" האנושי ישות רוחנית יחידנית ניתן למצוא, לפי שטיינר (1975), בעובדת קיומה של ביוגרפיה אישית של כל אדם:
אילו היה האדם בן-מין בלבד, אז ביוגרפיה לא הייתה קיימת. מהותם של האריה או של היונה מובנת על-ידי שייכותם למין האריה או היונה. הישות היחידה הזו, על כל מהותה, הובנה לאחר שהמין שלה תואר. (..) אבל אצל האדם, החשוב מתחיל לא בהיותו אחד מבני מינו אלא רק מכוח היותו יחיד, אישיות בפני עצמה. עדיין לא הבנתי את מהותו של פלוני מאי-שם, אם תיארתי את בנו או את אביו. עליי לדעת את הביוגרפיה שלו-עצמו (עמ' 47-48).
לצד ההתייחסות אל הביוגרפיה האישית כביטוי וכגילוי של מהותו היחידנית של האדם, מתאר שטיינר את החוקיות התפתחותית שאליה מצייתת הביוגרפיה האנושית. תיאורים אלה, שזרועים בכתביו השונים ובהרצאותיו הרבות, מבססים תורת התפתחות שייחודה קשור בהתייחסותה לתהליכי התפתחות גופניים, נפשיים ורוחניים ובתיאור הקשרים השונים המתקיימים בין תהליכים אלה בתקופות חיים שונות (למשל: Steiner, 2009b); בהבנת ההתפתחות האנושית כתהליך המתרחש לאורך החיים בכללותם ובתיאורם של מאפיינים התפתחותיים של גילאים שונים, מלידה ועד זקנה (למשל: Steiner, 2007b) ; בביסוסה של חשיבה התפתחותית שמתייחסת למקצבי התפתחות שונים – ביניהם מקצבים של שבע שנים, שתים-עשרה שנים ואף של שמונה-עשרה וחצי שנים – ובקישור ביניהם לבין מקצבים של הטבע והקוסמוס (למשל: Steiner, 2007a; Steiner, 2009b ;Steiner, 1920;) כמו גם בהתייחסות לשאלת משמעותה של התפתחות בזמן (Steiner, 2009a) .
משנתו של שטיינר מעצבת, אם כך, שני אופנים להתייחסות לסיפור החיים האנושי. הביוגרפיה האישית של כל אדם נתפסת במשנה זו מבעד לשתי נקודות מבט מנוגדות: מנקודת מבט אחת מהווה כל ביוגרפיה אנושית מקרה פרטי של החוקיות הכללית שאותה מתארת תורת ההתפתחות של שטיינר. כמדע הביוגרפיה מעניקה תורה זו כלים לחקירת סיפור חייו של אדם מבעד לחוקיות ההתפתחותית שאליה הוא נתון. נקודת המבט האחרת, לעומת זאת, מתייחסת אל כל סיפור חיים אנושי כביטוי ל"אני" ייחודי. מנקודת מבט זו נתפסת הביוגרפיה האישית כמרחב שמתוך התבוננות בו ניתן לבוא במגע עם ישותו העמוקה של כל אדם: סיפור החיים האישי של אדם הינו שער לאפשרות המפגש עם מהותו העמוקה של אדם – עם ה"אני" שאותו אדם הינו.
גישתה הייחודית של משנה זו ביחס לביוגרפיה האישית מהווה תשתית לפרקטיקה של "עבודה ביוגרפית" – התבוננות במתודה פנומנולוגית על הביוגרפיה האישית – שהתפתחה, החל מאמצע המאה העשרים. בסיס לפרקטיקה הזו ניתן למצוא בהרצאתו משנת 1918 של שטיינר (Steiner,1992), "כוחות חברתיים ואנטי-חברתיים באדם" ("Social and Anti-Social Forces in the Human-Being"), בה הוא טוען שבתקופתנו רווחת יותר ויותר הנטייה ל"זיהויו של ה"אני" עם התנסויותיו" (p. 14): התבוננות של אדם על הביוגרפיה שלו – היינו, על עצמו בזמנים ובגילאים שונים – מאפשרת, לטענתו של שטיינר (ibid.), את חילוצו של ה"אני" מזהות זו ואת שחרורו של האדם מעברו (p. 15).
"עבודה ביוגרפית" והמתודה הפנומנולוגית של "התבוננות ביוגרפית" יוצרות, לפי מת'יוס (בתוך: Burkhard, 2007) – מחלוצות העבודה הביוגרפית והטיפול הביוגרפי[1] – שביל להיכרות של אדם עם עצמו כישות רוחנית. התבוננות כזו מאפשרת, לטענתה, תהליך שבו אנו מעכלים את עברנו, מפתחים גישה למה שמעצב את ההווה שלנו ומשתתפים ביצירתו של עתידנו:
אנו יכולים לגלות שמסע החיים שלנו הוא הזדמנות להתבונן על החיים מנקודות מבט שונות, שכל שלב בחיים הינו איבר-תפיסה שמאפשר לנו להכיר יותר את העולם ואת עצמנו. (..)
כאשר אנו הופכים לחוקרים של חיינו ומתבוננים על האופן בו הם מתהווים ומתגלים, אנו יכולים לפתח התבוננות עמוקה יותר אל תוך חידת הקיום. אנו מתעוררים לעצמנו כיוצרים של חיינו, כמי שקשורים עם הבריאה בכללותה. אנו לא צריכים להוסיף דבר, לנתח או לפרש, עלינו רק לראות מה נמצא שם. (..)
בדרך זו אנו נעים מהכרח אל עבר חופש, נעשים (..) אחראים לחיינו ולהתפתחותם העתידית. (..) הביוגרפיה שלנו הופכת ליצירה האמנותית שלנו, והיא יכולה להזין ולתת השראה לאחרים בדרכם (ibid., pp. 12-13).
אדם איננו רק השחקן המרכזי בדרמה של חייו, טוענת מת'יוס (Matthews, 2017); הוא גם הכותב והבמאי שלה, והוא יכול להיות גם הקהל הצופה בה. היות-הקהל של חייו מאפשרת לאדם לבוא במגע עם ה"אני" כבמאי וככותב, ליצור מגע עם הממד הרוחני של הקיום ולפתח תחושה ביחס לפעולת הגורל (p. 35). התבוננות כזו מגלה
[ש]בכל אירוע של חיינו, נוכח מכלול הביוגרפיה שלנו. (..) כאשר אנו זוכרים ויוצרים תמונות מפורטות של ההיבטים החיצוניים והפנימיים של אירוע (..) אנו חווים את האופן בו פוגש אותנו גורלנו מבפנים ומבחוץ.
רגישות למה שחי באירועים ובהתנסויות של חיינו מצויה בכל שלביו של התהליך הזה (..). כל אחד מהם הוא מרחב מסתורי שבו מתגלים חיינו בכוליותם – העבר והעתיד שלנו, כל מה שהיינו ונהיה, מי שאנחנו ומי שהיינו רוצים להיות. כאשר אנו אוספים בהתמדה ובסבלנות את תופעות התנסויותינו, מתייחסים לפרטים, מתבוננים במה שהן כוללות, מבלי להוסיף להן דבר, (..) המהות והמשמעות החיות בפנימיותנו מתחילות להישמע (ibid., p. 36).
עבודה עם סיפור חייו של אדם מהווה חלק משמעותי מכל תהליך של טיפול נפשי. בין אם אנו עובדים מתוך גישה פסיכודינמית זו או אחרת, מתוך גישה התנהגותית או מתוכה של כל גישה טיפולית אחרת – אנו עובדים עם "פיסות" מחייו של האדם, עם הביוגרפיה שלו. היכרות עם הגישה הייחודית שמבססת משנתו של שטיינר ביחס לביוגרפיה האנושית עשויה, לפיכך, להיות בעלת ערך רב עבור המעשה הטיפולי. היכרות עם מאפייניהן של תקופות חיים שונות ועם תורה התפתחותית שקושרת בין תהליכי התפתחות גופניים, נפשיים ורוחניים מאפשרת, מן העבר האחד, הבנה של התהליך הטיפולי במונחיה של דינמיקה התפתחותית זו, כמו גם התייחסות מובחנת לאנשים בגילאים שונים. מן העבר השני, מבססת היכרות כזו הבנה של התהליך הטיפולי – ושל העבודה עם סיפור החיים במסגרתו – כאפשרות למגע עם מהותו העמוקה של אדם, עם ה"אני" שלו.
שטיינר, ר. (1975). גוף, נפש, רוח. (תרגום: נ. בר-שלום). תל אביב: הוצאת מיכאל.
Burkhard, G. (2007). Biographical Work. (C. D’Agostino, Trans.). Edinburgh: Floris Books.
Herzog, P. (1988). The Myth of Freud as Anti-philosopher. In P. E. Stepansky (Ed.), Freud – Appraisals and Reappraisals; Contributions to Freud Studies, Vol 2 (pp. 163–190). New York & London: Routledge.
Matthews, M. (2017). Biographical counselling: attending to experience, awakening to destiny. Self & Society; An International Journal for Humanistic Psychology, 45(1), 29–37.
Steiner, R. (1920). Man: Hieroglyph of the Universe; Lecture 4 (16.4.1920) (GA 201).
Steiner, R. (1992). Social and Anti-Social Forces in the Human Being (Lecture given in Bern on 12.12.1918). (C. Schafer, Trans.). Spring Valley, New York: Mercury Press.
Steiner, R. (2006). Autobiography; Chapters in the Course of My Life 1861-1907. (P. M. Allen, Ed., R. Stebbing, Trans.). Great Barrington: Steiner Books.
Steiner, R. (2007a). On the Different Periods in Human Life (14.9.1918). In C. D’Agostino (Trans.), Biographical Work; The Anthroposophical Basis (pp. 121–126). Edinburgh: Floris Books.
Steiner, R. (2007b). The Course of Human Life Seen in the Light of Spiritual Science (10.3.1908). In C. D’Agostino (Trans.), Biographical Work; The Anthroposophical Basis (pp. 117–119). Edinburgh: Floris Books.
Steiner, R. (2009a). A Person’s Age as an Organ of Understanding (16.8.1924). In E. Fucke (Ed.), P. Wehrle (Trans.), Biography; Enlightening the Path of Human Life (pp. 240–248). Forest Row: Rudolf Steiner Press.
Steiner, R. (2009b). The Spiritual-scientific View of Human Biography (28.2.1907). In E. Fucke (Ed.), P. Wehrle (Trans.), Biography; Enlightening the Path of Human Life (pp. 62–77). Forest Row: Rudolf Steiner Press.
[1] טיפול ביוגרפי – מתודה טיפולית המבוססת על משנתו של שטיינר. החלה להתפתח בשנות השבעים של המאה העשרים על בסיס עבודתו של הפסיכיאטר ההולנדי ברנארד ליווכוד.
