בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ… ויאמר אלוהים: יהי אור ויהי אור… ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד; … וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי.
בקריאת תיאור תהליך בריאת העולם והאדם, בפרק הראשון בספר בראשית, מתגלה התרחשות חשובה נוספת; במהלכו של מעשה הבריאה ומתוכו נברא דבר נוסף – הזמן. מתוך התהליך של בריאת עולם מתהווה זמן, ובכך מועמדת בפנינו משמעותו העמוקה של זה: הזמן כמרחב לתהליך של בריאה, של יצירה, של התפתחות; הזמן כמרחב להתגלותה של מהות רוחנית בוראת, המתגלה דרך בריאתו של עולם שמהווה את צידה הגלוי. מתוך כך שנתהווה מרחב הזמן, מתאפשר קיומה של הביוגרפיה, ובכך טמונה משמעותה: ביוגרפיה היא תהליך של התגלות המהות הרוחנית בצורות שעוברות התפתחות בתוך מימד הזמן – דרך בריאתו של עולם (האדם כ"עולם קטן") שמתרחשת במרחב הזמן.
האנתרופוסופיה מתארת את האדם כישות של גוף, נפש ורוח: "באמצעות גופו יכול האדם להתקשר באופן זמני עם העצמים; באמצעות נפשו הוא משמר בקרבו את הרשמים אשר הם משאירים עליו, ובאמצעות רוחו מתגלה אליו מה שהעצמים עצמם משמרים בקרבם-הם" (1). כך מתאר שטיינר את שלושת העולמות שהאדם שייך אליהם; הביוגרפיה מתארת את תהליך ההתפתחות של עולמות אלו לאורך חייו. ביוגרפיה היא לפיכך תמונת אדם שהולכת ונפרשת במימד הזמן – תמונה שפורשת את תהליך הבריאה וההתגלות של העולמות השונים אליהם שייך האדם. עולמות אלו מהווים את ביטוייה של מהותו הרוחנית של האדם, של ה"אני"- אליו מתייחס שטיינר כ"מצוי בסתר קודש הקודשים של האדם" (2).
לידת ה"אני"
כך מתארת הביוגרפיה את השנים שעד ההגעה לבגרות כתהליך התפתחותם של גילוייה החיצוניים של מהותו הרוחנית של האדם, דרך לידת הגופים השונים אליהם מתגשמת רוחו; את אלו מתארת האנתרופוסופיה כגוף הפיסי, גוף החיים וגוף התודעה. בכל אחת מתקופות הילדות – ילדות מוקדמת, תקופת בית הספר היסודי וגיל ההתבגרות – עובר אחד מהללו תהליך של התפתחות והתחנכות, כך שיוכל להתהוות לבית לרוחו האינדיווידואלית של האדם, ל"אני" שלו. שנים אלו מוכרות לנו כשנות ההתחנכות – כתקופה בה מצוי האדם בתהליך חינוכי שניתן לו מבחוץ, על ידי הוריו ומוריו, עליהם מוטלת הדאגה לחינוכו של האדם עד הגיעו לבגרות. המלים "חינוך" ו"חניכה" (במובן של התקדשות) מקורן בעברית מאותו השורש – בכך רומזת לנו השפה על משמעותו הרוחנית העמוקה של החינוך, ונותנת מענה לשאלה מדוע זקוק האדם לחינוך; חינוך הוא תהליך שנועד לאפשר חניכה, כלומר לאפשר התהוות לבית אינדיווידואלי לרוח אנושית אינדיווידואלית.
במעבר לשנות הבגרות, סביב גיל 21, מתחיל אדם לכוון את חייו בעצמו, ומתרחשת "לידת האני" של האדם: המהות הרוחנית, שקודם לכן הייתה פעילה במעטפות הגופניות, משתחררת מהן חלקית ונעשית לפיכך זמינה לביטוי ממשי בעולם וליצירת תהליכים של התפתחות והתחנכות. בשונה מתהליך ההתפתחות בשנות הילדות והנעורים, הרי שמכאן והלאה הישות המתחנכת היא גם זו שמחנכת. ה"אני" ש"נולד" מביא עימו את משימות התחנכותו הרוחנית של האדם בחייו עלי אדמות, ומכוון את תהליכי התפתחותו מתוכן.
ה"אני" מתגשם כמהות רוחית אל תוך הכלים האנושיים שהתהוו כדי להכילו ולאפשר לו מימוש וביטוי – והתודעה העצמית האנושית הינה חלק מן הכלים הללו; איכותה הראשונה של התודעה האנושית, בתקופת הילדות המוקדמת, היא אחדותית – כזו שמתוכה חווה את עצמו הילד כאחד עם העולם; בעבור חווית הילדות המוקדמת לא מתקיימת ההפרדה, שכל כך ברורה לנו מאליה כמבוגרים, בין "אני" לבין העולם. (ניצנים ראשוניים של חווית עצמיות באים לידי ביטוי סביב גילאי שנתיים-שלוש, כאשר מתחיל ילד לקרוא לעצמו "אני" – במקום לקרוא לעצמו בשמו, או להתייחס אל עצמו בגוף שלישי).
סביב גיל תשע מופיעה התפכחות מהתודעה האחדותית, בבחינת "ותיפקחנה עיני שניהם" מסיפור גן עדן, ומתוכה מתחילה חוויה של הילד את עצמו כנפרד וכנבדל מן העולם שסביבו. מתוך תהליך זה אנו פוגשים במישור החברתי את ה"חבורות" ו"אנחנו מול ההם" האופייניים לשנים הללו. בהמשך, בגיל ההתבגרות, תתהווה חוויה של זהות עצמית ונפרדת מהעולם. חווית העצמיות בתקופה זו מאופיינת בתודעה דואלית – "אני מול העולם", "אני מול האחר". תודעה דואלית זו מאפשרת את התפתחות ההפרדה ההכרחית אל מול העולם, והיא מתבטאת בצורות רבות ומגוונות בגיל זה – דרך התרחקות, הנגדה והשוואה, ולעתים אף דרך ביטול ומחיקת האחר לצורך הנכחת המתבגר את עצמו.
תודעה עצמית כזו היא בהכרח מוגבלת: היא איננה מסוגלת לחוויה של המהות השלמה והעמוקה (3), אלא לחוויה מצומצמת ומצמצמת הן של האדם עצמו והן של האדם האחר. מתוכה של תודעה זו העיסוק הוא בהיבטים וביטויים חלקיים של עצמי ושל האחר, כשהאחר נחווה כדומה לי או כשונה ממני.
אתגרי התודעה העצמית
אילו היינו עוצרים כאן היה עלינו לתהות האם לכך נידון האדם – לדואליות תמידית ולחוויה האישית והבין-אישית המתסכלת של נפרדות, הנגדה לאחרים והשוואה למולם? האם לכך נידונה החברה האנושית – ליחסים בין-אישיים שמבוססים על חווית ההפרדה, ההנגדה וההשוואה לשם הנכחת עצמנו – על כל משמעויותיהן החברתיות הקשות?
מכאן ניתן לחוות את הבקשה העמוקה להתפתחות אל מעבר לתודעה ולחוויה עצמית כזו – שמהווה אמנם שלב הכרחי בתהליך ההתפתחות וההתבגרות; הילד והמתבגר זקוק היה לתודעה דואלית, מפרידה ומנגידה – בשל התהום הפעורה בין הזמן בו מופיעה חווית עצמיות נפרדת לבין הזמן בו "נולד" ה"אני" הרוחי בתחילת החיים הבוגרים. "האני", שמהווה בית לרוחו האינדיבידואלית של האדם, "נולד" בתחילת החיים הבוגרים – ומכאן ואילך נפתחת לאדם אפשרות לכוון את עצמו לעבר ביטוי רוחו בחיים. ה"אני" הרוחי נסתר מעיני האדם ואין לו אפשרות למגע ישיר עמו, אך לפעילותו של ה"אני" הארוגה בחיים ומתבטאת דרך מעשיו, אירועי-חייו ופועלו של האדם – ניתן לפתח מודעות. את האתגר העומד מתוך כך בפני האדם להמשך חייו הבוגרים ניתן לתאר כאתגר הולדתה של תודעה עצמית חדשה; תודעה שמתוכה חווה האדם את עצמו לא דרך הפרדה, הנגדה והשוואה ביחס לאחר ומולו, אלא כזו שמאפשרת מגע עם איכויותיו של ה"אני" במהותו – בריבוא הצורות, הגוונים והאופנים השונים בהם מתבטאת ההוויה בכל אדם. זהו אתגר ההתגברות על הנטייה למוגבלות האינהרנטית הטבועה בתודעה העצמית הדואלית והמפרידה, והתהוותה של התודעה לכזו שמסוגלת למגע עם ה"אני" כמהותו הרוחית של האדם. תודעה כזו מביאה לחיים עלי אדמות איכויות של ידיעה עצמית וידיעת האחר שמאפיינות את החוויה בעולם הרוח – בו חווה אדם את הדברים בהווייתם ובמהותם הפנימית העמוקה ומסוגל למגע עם "מה שהם משמרים בקרבם-הם" (4).
מתוך תודעה כזו לא נזקק האדם להעמדה של עצמו אל מול אחרים ובהשוואה אליהם. להיפך, כאן מתאפשר פוטנציאל למפגש שונה לגמרי עם האדם האחר – שנחווה כביטוי ייחודי להוויה, ולא כעומד מולי ובהשוואה אליי.
הגעה לתודעה שכזו היא שאיפה עבור האדם ואיננה מתהווה מאליה; היא עשויה להתהוות כפרי של התפתחות ותהליכים נפשיים ורוחניים רבים ומגוונים – התמודדויות, משברים והליכה בדרך של התפתחות וריפוי. התבוננות ביוגרפית מהווה מרחב המאפשר התפתחות של התודעה העצמית לעבר תודעה כזו, דרכה יכול האדם לחוות את עצמו יותר ויותר מתוך מגע עם מה שמהותו הרוחית משמרת בקרבה-היא. בהמשך נעסוק בקשר שבין התפתחות רוחנית זו לבין תהליכים נפשיים המתרחשים בתוך ומתוך התהליך הטיפולי, שעניינו עבודה מעמיקה על הפצעים, המחסומים והקשיים הנפשיים הניצבים בדרך.
"תודעת אני" מקצועית
כמה מלים על ההשתמעות הכללית של הדברים ביחס להתפתחותו של מקצוע הייעוץ הביוגרפי, שהינו מקצוע צעיר. ניתן לומר שאתגר התפתחותה של תודעה שאיננה מפרידה, מנגידה ומשווה, עומד גם בפני מקצועות התרפיה השונים והייעוץ הביוגרפי בכללם. נראה שלעתים אנו נוטים להגדיר דרך טיפולית אחת ביחס לדרכי טיפול אחרות, תוך השוואה המנגידה ומבליטה פרט או הבדל חלקי זה או אחר בדרך הטיפולית. גישה כזו מהווה ביטוי לתודעה דואלית חלקית המחמיצה הן את האפשרות למגע עם המהות הרוחית העמוקה של מה שדרך טיפולית מסוימת משמרת בקרבה-היא, והן את האפשרות ליצירת דיאלוג משמעותי ומפרה בין דרכים טיפוליות שונות, ולהתפתחות מתוכו. כיועצים ביוגרפיים, עומד בפנינו אתגר הולדתה של "תודעת אני" מקצועית המסוגלת למגע עם מהותו העמוקה של הייעוץ הביוגרפי כתרפיה המהווה שביל חניכה מודרני השואף לסייע לאדם לרתום את כוחות הנפש לעבר מימוש מטרות ה"אני" הנושא את המהות הרוחית הייחודית. מי ייתן והיענות לאתגר זה תאפשר למקצוע הייעוץ הביוגרפי להוביל את עצמו ולכוון את המשך התפתחותו, תוך דיאלוג מפרה ונכון בינו לבין העולם, ברוח מילותיו היפות של שטיינר:
האם יכול אני את ההוויה לדעת
כך שתגלה עצמה מחדש
בדחף היוצר של הנפש?
אני מרגיש שכוח ניתן לי
לשלב בענווה את עצמיותי
כאיבר בעצמיות העולם (5).
מאמר 2 במדור "ביוגרפיה; התפתחות וריפוי", גיליון 23 של מגזין "אדם-עולם", חורף 2012/13.
- שטיינר, ר.; "גוף, נפש, רוח", הוצאת מיכאל, עמ' 19.
- שם, עמ' 34.
- ראו עוד: "הכוח הרואה בסיפור גן עדן ובטיפול הנפשי" מאת טלי סלע, ב"אדם-עולם", גיליון 20, קיץ 2012.
- ראו הערה 1.
- שטיינר, ר.; "לוח השנה לנפש" מס' 35. תרגום: אבישי גרשוני, באתר "אנתרופוסופיה בישראל".
