"המתבונן במהותה של הביוגרפיה מבין כי מבחינה רוחנית מהווה כל אדם מין בפני עצמו״; משפט זה – כמו המשפט המופיע בכותרת, "חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם" – לקוח מתוך כתביו של רודולף שטיינר, פילוסוף והוגה שחי במרכז אירופה בין השנים 1861 ל 1925. שטיינר ידוע כאביה של התורה האנתרופוסופית, שמוכרת בעיקר בהקשרו של הזרם החינוכי המבוסס עליה ("חינוך אנתרופוסופי" או "חינוך וולדורף"). מאמר זה מעוגן בהיבט אחר של משנתו הענפה של שטיינר, ומתאר את האפשרויות שמזמנת לאדם התבוננות על סיפור חייו, על הביוגרפיה הייחודית שלו.
על-מנת להבין את משמעותה של התבוננות כזו, נעמוד תחילה על התפיסה שמבססת משנתו של שטיינר בדבר ייחודו המהותי של כל אדם. לפי שטיינר, גרעין הווייתו של כל אדם הינו ישות רוחנית ייחודית, מיוחדת, אחת ויחידה. ישות זו מכונה על-ידי שטיינר ה"אני" של האדם. המילה "אני" מוכרת לכולנו, כמובן, ומשמשת אותנו כדי להתייחס לעצמנו; רובנו, עם זאת, לא שמים לב לייחודה של מילה זו: בשונה מכל מילה אחרת, במילה "אני" יכול להשתמש רק האדם עצמו כדי לציין את עצמו. אנשים אחרים קוראים לי "טלי", "ד"ר סלע", "את" או "היא"; רק אני יכולה להתייחס לעצמי כ"אני". לעולם לא אשמע מחוצה לי את המילה "אני" כדי לציין אותי, ודבר זה נכון, כמובן, לגבי כל אדם: כל אחד מאיתנו משתמש במילה "אני" כדי להתייחס לעצמו, כדי לציין את עצמו באופן שאפשר לעשותו רק מבפנים.
ייחודה הלשוני של המילה "אני" הינו, לפי שטיינר, ביטויה החיצוני של אמת משמעותית עמוקה: טבעו המהותי של ה"אני" איננו תלוי בשום דבר חיצוני, לכן שום דבר מחוצה לו איננו יכול לקרוא לו בשמו. המילה "אני" מציינת ישות רוחנית יחידנית (אינדיווידואלית), שהיא-היא מהותו העמוקה של אותו אדם המתייחס לעצמו באמצעותה. ישות מהותית זו איננה ניתנת לידיעה מבחוץ: שטיינר מתאר אותה כהוויה שאיננה ניתנת לביטוי, המצויה ב"סתר קודש הקודשים" של האדם. החוקיות שלה נתונה הוויה זו היא חוקיות רוחנית הסמויה מעינינו.
בספרו הידוע, "הנסיך הקטן", שם סנט-אקזופרי בפיו של השועל החכם את מילות הפרידה הבאות: "הִנֵּה סוֹדִי וְהוּא פָּשׁוּט מְאֹד: אֵין לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הֵיטֵב אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד. כִּי הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בֶּאֱמֶת סָמוּי מִן הָעַיִן". כדבר החשוב באמת באדם, ה"אני" אכן סמוי מן העין: כדי לבוא אתו במגע, עלינו להכיר את התבטאויותיו. את ביטויו הברור ביותר של ה"אני" של אדם מוצא שטיינר בסיפור חייו של אותו אדם, בביוגרפיה שלו. למעשה, לאדם יש סיפור חיים ייחודי רק מאחר שהינו "אני"; סיפור חייו הינו "צידו הגלוי" של "אני" זה. כך מתאר זאת שטיינר במילותיו:
אילו היה האדם בן-מין בלבד, אז ביוגרפיה לא הייתה קיימת. מהותם של האריה או של היונה מובנת על-ידי שייכותם למין האריה או היונה. הישות היחידה הזו, על כל מהותה, הובנה לאחר שהמין שלה תואר. (..) אבל אצל האדם, החשוב מתחיל לא בהיותו אחד מבני מינו אלא רק מכוח היותו יחיד, אישיות בפני עצמה. עדיין לא הבנתי את מהותו של פלוני מאי-שם, אם תיארתי את בנו או את אביו. עליי לדעת את הביוגרפיה שלו-עצמו (שטיינר, 1975).
מדבריו אלו של שטיינר עולה שיש דרך לבוא במגע עם הווייתו העמוקה והסמויה מן העין של האדם: אם סיפור החיים הינו ביטויו הגלוי של ה"אני", הרי שהתבוננותו של אדם על סיפור חייו, והקשבתו של אדם אחר לסיפור זה, פותחות את הדלת למגע עם הווייתו של אדם, עם ה"אני" שלו. חשוב להדגיש: ה"אני", כפי שמתאר אותו שטיינר, מציין הווייה שאיננה ניתנת לתיאור, אפיון, סיווג או מיון. מגע עם ה"אני" איננו זהה, לפיכך, להסקת מסקנות לגביו ולניסיון לידיעתו, להבנתו או לתיאורו באמצעות מילים. ה"אני" חומק מן הניסיונות הללו, הוא איננו ניתן לאותה ידיעה שנתונים לה ממדים אחרים של המציאות, הקיום, האדם והעולם. יחד עם זאת – ואולי בשל כך – ה"אני" הינו ה"סוד הגלוי" בסיפור חייו של אדם, בסיפור חייו של כל אדם.
הבנה זו ביחס ל"אני" וביחס לסיפור החיים כמרחב שבו הוא בא לידי ביטוי, מעצבת את האפשרויות שמזמן תהליך שבו אדם מתבונן על הביוגרפיה האישית שלו. התבוננות כזו רצוי שתיעשה עם אדם נוסף – שמאיר, בשאלותיו ובנוכחותו הקשובה, היבטים שונים של סיפור החיים. חלקים שחמקו מהאופן בו סיפר לעצמו אדם את סיפורו מקבלים מתוך כך את מקומם, חלקים אחרים מוצאים מקום חדש, והסיפור בכללותו נעשה משמעותי ועשיר יותר. כאשר מתרחשת התבוננות כזו מתוך עניין, עמדה בלתי שיפוטית ונכונות לראות דברים כהווייתם, היא מאפשרת את התפתחותו של מעין חוש להווייתו הייחודית של האדם; חוש למגע עם אותה מהות עמוקה שהיא-היא האדם עצמו.
מרגלי מת'יוס, מחלוצות תחום הטיפול הביוגרפי, שעליו ארחיב להלן, מסבירה את מערכת היחסים בין אדם לבין סיפור חייו כך: אדם איננו רק השחקן המרכזי בדרמה של חייו; הוא הכותב והבמאי שלה, והוא יכול להיות גם הקהל הצופה בה. היות-הקהל של חייו מאפשרת לאדם לבוא במגע עם ה"אני" כבמאי וככותב, ליצור מגע עם הממד הרוחני של הקיום ולפתח תחושה ביחס לפעולת הגורל. התבוננות כזו מגלה שבכל אירוע של חיינו, נוכח מכלול הביוגרפיה שלנו. כאשר אנו זוכרים ויוצרים תמונות מפורטות של ההיבטים החיצוניים והפנימיים של אירוע, אנו חווים את האופן בו פוגש אותנו גורלנו מבפנים ומבחוץ. כל אירוע הוא "מרחב מסתורי שבו מתגלים חיינו בכוליותם – העבר והעתיד שלנו, כל מה שהיינו ונהיה, מי שאנחנו ומי שהיינו רוצים להיות. כאשר אנו אוספים בהתמדה ובסבלנות את התנסויותינו, מתייחסים לפרטים, מתבוננים במה שהן כוללות, מבלי להוסיף להן דבר, המהות והמשמעות החיות בפנימיותנו מתחילות להישמע" (Matthews, 2017).
החשיבה הטיפולית שמעוגנת במשנתו של שטיינר מבוססת על תובנות אלו. התבוננות על היבטים שונים של סיפור חייו של אדם מתרחשת, כמובן, בכל תהליך של טיפול נפשי. בכל תהליך כזה אנו מתבוננים בהתרחשויות ואירועים שונים: כאלו שקשורים במציאות וכאלו שקשורים בעולמנו הפנימי, כאלו שהתרחשו בעבר וכאלו שמתרחשים בהווה. החשיבה הטיפולית הביוגרפית מעניקה צבע מיוחד להתבוננות הזו: ייחודו של הטיפול הביוגרפי קשור בתפיסה שלפיה בכל מפגש של אדם עם אדם אחר, ובכל התבוננות על חייו, מצויה האפשרות למגע עם ה"אני" שלו. מתוכה של תפיסה זו מתהווה תהליך הטיפול הביוגרפי כמרחב של חתירה למגע עם מהותו העמוקה של האדם: מרחב שבו – מבעד להתבוננות משותפת על התנסויות וחוויות החיים – נולדת האפשרות למפגש של אדם עם הווייתו העמוקה מיני-חקר.
מת'יוס מתארת את תהליך הטיפול הביוגרפי כמרחב ליצירת שביל להיכרות של אדם עם עצמו כישות רוחנית. כך היא מתארת את האפשרויות שעשויות להתהוות במרחב זה:
זהו תהליך שבו אנו מעכלים את עברנו, מפתחים גישה למה שמעצב את ההווה שלנו ומשתתפים ביצירתו של עתידנו: אנו יכולים לגלות שמסע החיים שלנו הוא הזדמנות להתבונן על החיים מנקודות מבט שונות, שכל שלב בחיים הינו איבר-תפיסה שמאפשר לנו להכיר יותר את העולם ואת עצמנו. אנו הופכים לחוקרים של חיינו ומתבוננים על האופן בו הם מתהווים ומתגלים, ומפתחים, מתוך כך, התבוננות עמוקה יותר אל תוך חידת הקיום. אנו מתעוררים לעצמנו כיוצרים של חיינו וכמי שקשורים עם הבריאה בכללותה. בדרך זו אנו נעים מהכרח אל עבר חופש, ונעשים אחראים לחיינו ולהתפתחותם העתידית. הביוגרפיה שלנו הופכת ליצירה האמנותית שלנו, והיא יכולה להזין ולתת השראה לאחרים בדרכם (בתוך: Burkhard, 2007).
אפשרויות אלו – חוויה של הביוגרפיה האישית כיצירת חייו של אדם וכמסע של למידה והתפתחות – רלוונטיות כמובן באופן מיוחד עבור בני ובנות הגיל השלישי. זאת מאחר וסיפור חיים עשיר כבר נמצא, מטבע הדברים, באמתחתם של אלו. התבוננות שיטתית ומשמעותית על סיפור החיים במסגרתו של תהליך טיפולי ביוגרפי, מזמנת בשלבי החיים הללו אפשרויות התפתחותיות נוספות. בין אלו ניתן לציין את האפשרות לפיתוחה של מודעות לצליליו הייחודיים של סיפור חייו של האדם, להתפתחותו של חופש הולך וגדל לבחירה, הכוונה ועיצוב של המשך הדרך, ולהתהוותה של חווית חיבור וקשר למארג החיים הכללי.
"חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם"; כך מציע לנו שטיינר במילים הפותחות מאמר זה. מילים אלו מצביעות על המסתורין הכרוך בתהליך בו בא אדם במגע עם מהותו העמוקה, ועל ממדיה המשמעותיים של הטרנספורמציה שמגע כזה מאפשר. המסתורין הכרוך במגע בין ממדי החוויה לבין ממדיה של ההוויה מתואר גם במילותיה היפות של המשוררת זלדה, שאיתן נסיים:
וְהַלֵּל לַמִּלִּים הַקְּדוֹשׁוֹת
שֶׁהִנָּן אֲחָיוֹת קְטַנּוֹת
לָעֶרֶב הָרַךְ.
וְכָמוֹהוּ תֵּדַעְנָה לִפְתֹּחַ
דְּלָתוֹת
אֶל פְּנִים הָאֲנִי
וְאֶלֶף שְׁעָרָיו,
עַד כִּי זֶרֶם נַפְשִׁי
זֶה הַחַי הַחָפְשִׁי
יִתְעָרֵב בְּזִרְמוֹ שֶׁל הַיְּקוּם.
