נושא הביוגרפיה איננו חדש לקוראי אדם עולם. בין דפיו של כתב-עת זה, גם בגיליונות העוסקים בנושאים אחרים, פזורות התייחסויות רבות לתפיסה האנתרופוסופית ביחס לביוגרפיה האנושית: "שבעון", "התחלפות השיניים", "חציית הרוביקון", "קשר ירח", "גיל 21", "משבר אמצע החיים", "גיל 49", ועוד רבים אחרים – הם מושגים שקוראי כתב-עת זה פגשו בוודאי, ושהם מכירים ומבינים במידה זו או אחרת.
גם הורים שילדיהם מתחנכים במערכת האנתרופוסופית שמעו בוודאי לא מעט על התפיסה הביוגרפית שעומדת בבסיסה של הגישה החינוכית, ונחשפו להסברים על התאמתה למאפייניהם של תקופות וגילאים שונים: הדגש על העשייה והחיקוי בגן הילדים, למשל, מבוסס על הבנת הילדות המוקדמת כתקופה שבה מרוכזת ההתפתחות בתהליכים גופניים, ועל תפיסת התהליך החינוכי כיצירה של סביבה נכונה עבור תהליכים אלו. בהמשך, נבחרים התכנים ומתודות ההוראה בשנות הלימוד בבית הספר בהתאמה לאתגרי ההתפתחות בהן: כך, למשל, בהתאם לתיאור של "חציית הרוביקון" סביב גיל 9 – כמעבר מתודעת גן העדן של הילדות המוקדמת אל תודעה ארצית יותר – כוללת תכנית הלימודים בכיתה ג' עבודת אדמה, התנסות בבנייה, היכרות עם בעלי מלאכה שונים ולימוד של סיפורי הבריאה.
ההיכרות עם מושגים הלקוחים מן התפיסה הביוגרפית הפכה רווחת בקרב מי שקשורים בדרך זו או אחרת לאנתרופוסופיה; עם זאת, היכרות עם גישתה הכוללת של הביוגרפיה רווחת הרבה פחות. עוד פחות מכך רווחת ההבנה של מערכת היחסים בינה לבין התפיסה הפילוסופית של שטיינר – שעומדת בבסיסה.
מאמר זה יעסוק בייחודה של התפיסה האנתרופוסופית ביחס לביוגרפיה האנושית ובהבנת משמעותם של "עבודה ביוגרפית"[1] ושל תהליכי התבוננות בביוגרפיה האישית. ייחודה טמון בשילוב שהיא מציעה בין התבוננות בחוקיות ההתפתחותית הכללית של האדם באשר הוא, לבין התייחסות לסיפור החיים האישי כביטוי ל"אני" אינדיווידואלי; היא מיוחדת גם בתיאור מהלך חיי האדם מנקודות מבט גופנית, נפשית ורוחנית, ובכך, שבשונה מתפיסות רבות, היא מתייחסת אל תהליכי התפתחות גם בגילאים הבוגרים ומתארת את מאפייניהם. בנוסף מציעה תפיסה זו עושר עצום של תיאורים התפתחותיים והתייחסות למאפיינים ייחודיים של תקופות שונות בחיים.
ברצוני לטעון, עם זאת, שייחודה המהותי של התפיסה הביוגרפית האנתרופוסופית מצוי מעבר לכל ההיבטים הללו, וקשור בחיבור שהיא מכוננת בין שלוש נקודות מבט שונות על האדם: נקודת מבט אונטולוגית[2], הרואה באדם ישות מתפתחת; נקודת מבט ביחס להכרה האנושית, הגורסת שביכולתו של אדם לדעת את העולם במהותו; ונקודת מבט אתית הקושרת בין מוסריות לבין חופש. חיבור שלוש נקודת מבט אלו מעגן את התפיסה הביוגרפית ואת תהליך ההתפתחות האנושי בסוגיות הנוגעות לידיעת האדם את עצמו, כמו גם באלו המתייחסות לקשר בינו לבין עולמו ובינו לבין זולתו.
התבוננות ביוגרפית והאתגר החברתי בן זמננו
בהרצאה כוחות חברתיים ואנטי-חברתיים באדם[3], מתאר שטיינר את השאלה החברתית שעולה על רקע תהליך התפתחותה של האנושות בתקופתנו: "משימתה של האנושות (..) בתקופה זו של נפש התודעה[4] (..) לעשות את האדם תלוי לגמרי בעצמו, להעלות לאורה המלא של התודעה את מה שבתקופות קודמות אדם הרגיש והבין באופן אינסטינקטיבי"[5]. בשל תהליך התפתחותי זה גוברת בתקופתנו, לפי שטיינר, הנטייה האנטי-חברתית בטבע האנושי: בשונה מן הנטייה החברתית, אותה הוא מתאר כנטייה "להרדים" את עצמי במפגש עם האחר, מתגברת בימינו הנטייה ל"עֵרוּת" של האינדיווידואליות וההתנגדות "להירדם".
יצירתו של קשר אנושי מבוססת, לפי שטיינר, על ה"הירדמות" שמאפשרת את החיבור לאדם האחר, וחשובה, לפיכך, ליצירתו של המבנה החברתי. מאחר שכחלק מתהליך ההתפתחות האנושי מתגברת בתקופתנו הנטייה ההפוכה, נוצר הצורך לאזן את פעולתם של הכוחות האנטי חברתיים. האתגר החברתי של זמננו מחייב התייחסות מודעת ודאגה להזנתו של המימד החברתי; מימושן של אלו, לפי שטיינר, הינו בטיפוח עניין באדם האחר: "הדבר ההכרחי, שאותו יש ליצור באופן אקטיבי, הוא העניין של אדם באדם אחר. זהו עמוד השדרה של כל חיים חברתיים"[6].
בהמשך ההרצאה מתייחס שטיינר לאופנים שונים של טיפוח עניין אמתי באדם האחר. ביניהם, באופן שעשוי להישמע מפתיע, הוא מונה את התבוננותו של אדם על חייו שלו עצמו. התבוננות כזו, שבמהלכה אדם מחזיר את עצמו בדמיונו לסיטואציות שונות בעברו, מאפשרת את חילוצו של ה"אני" מן ההזדהות עם התנסויותיו, ואת שחרורו של ההווה מן העבר. תהליך זה מוביל להפחתת האנוכיות והוא בעל חשיבות גדולה, לפי שטיינר, עבור טיפוחו של המימד החברתי.
כך קושר שטיינר בין "עבודה ביוגרפית" והתבוננות של אדם על חייו לבין מימדים אתיים הנוגעים בשאלת היחס לאדם האחר ובשאלה החברתית בת זמננו. את שורשיו של קישור זה ניתן למצוא בהגותו המוקדמת של שטיינר, היינו בפילוסופיה שלו. שיטתו הפילוסופית, אותה פיתח בעשרים שנות הגותו הראשונות, מכוננת את הבסיס למדע הרוח האנתרופוסופי פרי יצירתו בכעשרים וחמש השנים הבאות ועד למותו. התבוננות על תפיסת הביוגרפיה האנתרופוסופית מבעד להשקפתו הפילוסופית של שטיינר מאפשרת לעמוד על מהותו של הקשר בין ביוגרפיה לאתיקה, ועל ייחודה האמתי של תפיסה זו.
הבסיס ההכרתי לידיעת האדם
תפיסתו הפילוסופית של שטיינר מציעה תשתית להבנתם של תהליכי הידיעה והידיעה העצמית. תשתית זו מבססת אפשרות להתייחסות כפולה אל הביוגרפיה האנושית ואל ידיעתה. תחום הביוגרפיה נתפס כמדע המתאר את חוקיותם של החיים האנושיים מחד גיסא; מאידך גיסא נתפס מהלך החיים האנושי כביטוי של ישות אינדיווידואלית, שהידיעה והידיעה העצמית מאפשרות את מימושה. על מנת לעמוד על טיבה של אפשרות כפולה זו תיבחן בדברים שלהלן מערכת היחסים שמתאר שטיינר בין הידיעה הנרכשת באמצעותם של המדעים השונים לבין האובייקטים הנחקרים על ידם.
בספרו הראשון (משנת 1886), תורת הידיעה של גתה; קווי מתאר לאפיסטמולוגיה של השקפת עולמו[7] (שנכתב כתוספת למהדורת כתביו המדעיים של גתה בעריכתו של שטיינר בהוצאת קירשנר) – מתאר שטיינר שלוש מערכות יחסים בין הידיעה לבין האובייקטים שלה: ביחס לאובייקטים חיצוניים, מתאפשרת ידיעה כאשר מקבלת ההתנסות החושית את השלמתה באמצעותו של מושג מתאים. באמצעות יכולתו לידיעה משלים כך האדם בתודעתו את פעולת הבריאה של העולם: "הטבע מתפרש לעצמו בתודעה האנושית"[8].
לצורתה הגבוהה ביותר מגיעה ידיעת הטבע במדעי החיים: בשונה מחקירת הטבע הדומם – שהמתודות שלה הן הניסוי המדעי והחשיבה הדדוקטיבית, ומטרתה גילויו של החוק הכללי השולט בתופעות הספציפיות – מחייבת חקירה של החומר החי את זיהויו של ה"טיפוס". ה"טיפוס" הינו הדימוי הכללי של האורגניזם; הוא איננו מתממש בפרטים השונים אך חי כהיבט הפנימי של צורותיהם[9]. דוגמא לכך הוא "צמח הראשית" שתיאר גתה כטיפוס הכללי המצוי בכל הצמחים.
בעמדה גבוהה אף יותר, מצויים, לטענתו של שטיינר, מדעי הרוח והאדם. בתחומים אלו חוקרת התודעה את תכנה העצמי, והאנושות מצויה בהם "בשיח עם עצמה"[10]. בעוד שבמדעי הטבע מופיעה האידאה – היינו מושגו של הדבר – בתודעה האנושית, הרי שבמדעי האדם והרוח, החוקרים תודעה זו, מצויה האידאה בתוכה של המציאות הנחקרת עצמה. תפקידה של החקירה המדעית בתחומים אלו הינו לתפוס את האידיאה של הקיום האישי: העניין פה איננו ב"טיפוס" הכללי שמצוי בכל פרטיו של אורגניזם מסוים או בחוק טבע ששולט בתופעות שונות, אלא באפשרות ידיעתה של הישות היחידה, האדם האינדיווידואלי.
הדבר החשוב בידיעת האדם הוא תפיסת הקיום האישי ככזה. בעוד שבטבע נובע הייחודי מן הכללי, הרי שביחס לאנושות הכללי נובע מן הייחודי. התפיסה שמציע שטיינר קושרת בין ידיעה בתחומי האדם לבין מימושה החופשי של אידאת הקיום האינדיווידואלית. כבני אדם עלינו ליצור מתוך עצמנו את תכליתנו ואת מטרות קיומנו ופועלנו. החוקים הקובעים את עשייתנו צריכים להיווצר מתוכנו: "בני אדם צריכים לדעת את תודעתם, כך שיוכלו לקחת חלק בעולם באופן שמתאים לידיעה זו"[11]; מדעי האדם והרוח הם, לפיכך, מדעי החירות.
ידיעה עצמית, אתיקה וחירות
בחלקו האחרון של הספר אמת וידיעה[12] (משנת 1892), בו הוא מפתח את תורת ההכרה שלו כמבנה שמבוסס על יסודותיו שלו עצמו ושאיננו נגזר מתמונת עולמו של גתה[13], מתייחס שטיינר למסקנות המעשיות שנובעות מתורה זו[14]:
לדעת את עצמו כאחד עם מעשיו, משמעו להחזיק, כידיעה, בערכים ובמושגים המוסריים שתואמים מעשים אלו. אם אנו מזהים חוקים אלו, מעשינו הם גם יצירותינו שלנו. במקרים כאלה החוקים אינם משהו נתון, כלומר הם אינם מחוץ לאובייקט שבו מופיעה הפעילות; הם התוכן של האובייקט עצמו, ומעורבים בפעילות החיים. האובייקט במקרה זה הוא ה"אני" שלנו. אם ה"אני" חדר את מעשהו בתובנה מלאה, בהתאמה לטבעו, אז (..) מה שהיה כפוי נפסק. מה שחייב אותנו נהיה ישותנו שלנו (..) לזהות את החוקים ששולטים במעשינו, משמעו להיעשות מודעים לחופש שלנו. תהליך הידיעה הוא, אם כך, תהליך ההתפתחות לקראת חירות[15].
הקישור שמציעה הפילוסופיה של שטיינר בין שאלת הידיעה והידיעה העצמית לבין שאלת החופש מקבל את פיתוחו המלא כתורה אתית בספרו הפילוסופי המוכר ביותר, הפילוסופיה של החירות (משנת 1893). בספר זה טוען שטיינר שמה שהופך פעולה מסוימת לחופשית הוא הידיעה באשר למניעיה: "מה פירוש הדבר לדעת את המניעים למעשינו? פחות מדי תשומת לב הוקדשה לשאלה זו, כי למרבה הצער תמיד קרעו לשניים את מה שבמציאות הוא אחדות בלתי נפרדת: את האדם. הבדילו בין הפועל לבין המכיר והוציאו מכלל חשבון דווקא את החשוב מכל: מי שפועל מתוך הכרה"[16].
בפעולה חופשית "נסוגים כל המניעים האחרים מן העמדה המובילה, ורק תוכנה הרעיוני של הפעולה הופך למניע שלה"[17]. פעולה זו היא גם, ובהכרח, פעולה מוסרית: בניגוד לציווי הקטגורי המפורסם של קאנט – "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר [..] תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי"[18] – האינדיווידואליזם האתי שמבסס שטיינר גורס שפעולה מתוך חירות כוללת בתוכה את חוקי המוסר ומצויה בדרגה גבוהה יותר מפעולה המוכתבת אך ורק על-ידי חוקים אלו[19]. בדרגת מוסריות זו נקבעת הפעולה לא מתוך גורם חיצוני כלשהו אלא מתוך האינטואיציה המוסרית האישית והאהבה אותה מממש האדם בפעולתו[20].
אף אדם איננו חופשי באמת, כמובן, בכל פעולותיו, "ואף-על-פי-כן, בכל אחד ואחד מאתנו שוכנת אנושיות עמוקה ובה בא לידי ביטוי האדם החופשי. חיינו מורכבים מפעולות חופשיות ופעולות לא חופשיות, אבל איננו יכולים לחשוב עד תום את מושג האדם בלי להגיע אל הרוח החופשית כביטוי הטהור ביותר של טבע האדם"[21]. מושג "הרוח החופשית" האינדיווידואלית מהווה, לדידו של שטיינר, את המושג האמתי של כל אדם.
ביחס לאובייקטים של העולם שמחוצה לנו, כרוכה הידיעה באיחוד שיוצרת ההכרה בין רושם הדבר – שאותו אנו מקבלים באמצעות ההתנסות החושית, לבין המושג – שהינו "חלק הדבר שאנו מקבלים לא מבחוץ אלא מבפנים"[22]. המושג והרושם של דבר מאוחדים, לפי שטיינר, במציאות עצמה, אך מגיעים להכרה האנושית באופן מפוצל בשל מאפייניה. ביחס לאדם, לעומת זאת, מתאר שטיינר מצב שונה: מושג האדם כרוח חופשית איננו מאוחד אתו באופן אובייקטיבי מלכתחילה. על האדם לאחד עצמו עם מושג זה, והוא עושה זאת באמצעות מעשיו: "באדם מושג ורושם הם תחילה נפרדים בפועל, ואחר-כך הוא קושר אותם, גם כן בפועל"[23].
כך קושרת הפילוסופיה של שטינר בין ידיעה, מוסריות, חירות והתפתחות, ומבססת תפיסה של האדם כישות המתפתחת אל עבר מדרגת עצמיותה האמתית כרוח חופשית:
באובייקט ההתרשמות "אדם" מצויה האפשרות לשנות את עצמו כשם שבזרע הצמח מצויה האפשרות להיעשות צמח שלם. הצמח משנה את עצמו בשל החוקיות האובייקטיבית הטמונה בו; האדם נשאר במצבו הלא מושלם, אלא אם כן הוא אוחז בחומר הגלם שבתוך עצמו ומשנה אותו באמצעות כוחו שלו. הטבע עושה את האדם לישות-טבע בלבד; החברה עושה אותו לשומר חוק. רק הוא עצמו יכול לעשות מעצמו ישות חופשית[24].
ביוגרפיה כהתפתחות, הכרה, מוסריות וחירות
על בסיסה של שיטה פילוסופית זו מתכונן ייחודה המהותי של תפיסת הביוגרפיה האנושית כתהליך התפתחותו של אדם לקראת הרוח החופשית שהינו, היינו כהתפתחותו אל עבר מהותו. בתהליך זה קושר אדם, באמצעות עשייתו בעולם, בין עצמו לבין מושג עצמיותו האינדיווידואלית. הביוגרפיה של אדם הינה – וליתר דיוק, עשויה להיות – מהלך של התפתחות, שבאמצעותה "הוא מביא את מושג עצמיותו לידי ביטוי בקיומו החיצוני"[25]. תהליך התפתחותי זה, בו מממש עצמו האדם כישות מוסרית וחופשית, מעוגן ביכולתו של אדם "להתרומם אל התוכן הרעיוני האינטואיטיבי של העולם"[26] ולמצות מתוכו את תוכנן של האינטואיציות המוסריות שלו. לפי תפיסה זו מגדירות האינטואיציות המוסריות של אדם את ייחודו, אך מהוות בו זמנית גם חלק מתוך עולם רעיונות משותף[27]. המוסריות החופשית היא מימושה של רוח אנושית אינדיווידואלית שייחודה נטוע בעולם רעיוני אחדותי[28].
התפיסה שמבססת הגותו הפילוסופית של שטיינר מכוננת את האפשרות לראות את הביוגרפיה האנושית כתהליך התפתחות אינדיווידואלי, הנתון לחוקיות התפתחותית אוניברסלית, בו מתהווה האדם יותר ויותר למהות המוסרית והחופשית הייחודית שהינו. התהוות זו, המתממשת בפעולתו המוסרית של האדם, קשורה במימד התודעתי וביכולתו של אדם ליצור את מושג עצמיותו, כמו גם את מושגיהם של מטרותיו, הכוחות המניעים אותו, אתגריו ההתפתחותיים, כשליו והישגיו. תהליכי התבוננות של אדם על עצמו מהווים, לכן, חלק בלתי נפרד מהתהליך הביוגרפי כתהליך התפתחותי ו"ידיעה עצמית, כאשר היא מובנת נכון, משמעה התפתחות עצמית"[29].
ייחודה של תפיסת הביוגרפיה האנתרופוסופית מתגלה כאשר בוחנים אותה מבעד לבסיס הפילוסופי בו היא מעוגנת ובו מעוגנת האנתרופוסופיה בכללותה. בחינה זו מגלה שתפיסת הביוגרפיה שמתכוננת על בסיס זה היא הרבה יותר מאשר עושר עצום של נקודות מבט וכלים להבנתו של תהליך ההתפתחות בחיים האנושיים. התבוננות כזו מעמידה את מהותה של הביוגרפיה האנושית כתהליך התפתחותי בו מתהווה האדם – במהלכן של תקופות החיים השונות ומתוך התמודדות עם האתגרים שהן מזמנות – לעצמיותו. עצמיות זו נתפסת כישות שההתבוננות, הידיעה, המוסריות והחופש שייכים למהותה; התהליך הביוגרפי של אותה ישות מתהווה לפי תפיסה זו כאתיקה הקושרת התפתחות, הכרה, מוסריות וחירות.
מאמר זה פורסם בכרך "ביוגרפיות 2018" של מגזין "אדם-עולם"
[1]"עבודה ביוגרפית" הינו שם כולל למתודות שונות של התבוננות על הביוגרפיה האישית שהחלו להתפתח בעשורים האחרונים של המאה העשרים. עוד על כך, ראו במאמרי באדם עולם 22: "על הנפש – דרכי התפתחות וריפוי".
[2] אונטולוגיה – תורת היש.
[3]Steiner, R., Social and Anti-Social Forces in the Human Being (12/12/1918, GA 186), Mercury Press, 1982.
[4]"נפש התודעה" – מונח אנתרופוסופי המתייחס ליכולת הנפשית המתפתחת בתקופתנו וקשורה באפשרותה של הנפש למגע עם האמת.
[5]שם, עמ' 2.
[6]שם, עמ' 10.
[7]Steiner, R., Goethe's Theory of Knowledge; An Outline of the Epistemology of His Worldview, SteinerBooks, 2008.
[8]שם, עמ' 83.
[9] שם, עמ' 74.
[10]שם, עמ' 84.
[11]שם, עמ' 84.
[12]Steiner, R., Truth and Knowledge, SteinerBooks, 1981.
[13]שם, עמ' 13.
[14]יסודותיה של תורת ההכרה של שטיינר לא יפורטו במאמר זה. למעוניינים לקבל מושג אודותיה, ראו מאמרי: "תרומתן של הפילוסופיה והאנתרופוסופיה של רודולף שטיינר לפסיכואנליזה ולתפיסת הטיפול הנפשי", אדם עולם,"מחקרים", קיץ 2017.
[15]אמת וידיעה, עמ' 94-95.
[16]שטיינר, ר., הפילוסופיה של החירות, הוצאת תג, 1994, עמ' 23.
[17] שם, עמ' 122.
[18]קאנט, ע., הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות, מאגנס, 1933, עמ' 77-78.
[19]הפילוסופיה של החירות, עמ' 126-127.
[20] שם, עמ' 123-124.
[21] שם, עמ' 128-129.
[22] שם, עמ' 73.
[23] שם, עמ' 129-130.
[24] שם, עמ' 130.
[25] שם, עמ' 129.
[26] שם, עמ' 125.
[27] שם, עמ' 127.
[28] שם, עמ' 126.
[29]Steiner, R., The Spiritual-scientific View of Human Biography (28/2/1907,GA 55), in: Biography; Enlightening the Path of Human Life, Rudolf Steiner Press, 2009.
